בזמן שחיכיתי לליאת- פרק ו

הצעה מפתה למדי

זרם פושר של מים משכשך בכיור המלא בכלים, וידיי מקרצפות צלחת אחר צלחת, ספל אחר ספל, ומזלג אחר סכין. מתקן הייבוש עמוס לעייפה בכלי הפלסטיק הרטובים, והשיש תחתיו נוטף במים המטפטפים מכל הכלים יחד. פס דק של מים מזדחל מבלי שאשים לב וברגע שנגמר לו השיש, צונחים המים וקופצים לי על הסנדלים ומרטיבים לי את הרגל. אין דבר שאני שונאת יותר מאשר זה! לא להיות מוכנה ולהירטב ברגל, איחס… איחס…גועל. הרגל הרטובה שנדבקת לסנדל ומשמיעה קראק…קראק…קראק…כשדורכים אחר כך על הרצפה. לכן אני נאלצת לבקש מניצן לעזוב רק לרגע את החבוק של הרגל שלי, וככה כל רגל בתורה אני חולצת את הסנדל ממנה ומניחה אותם בפינה בכניסה לגן. עכשיו היא שוב מחבקת את הרגליים שלי, אבל לא אכפת לי להמשיך לדרוך ברטוב יחפה, כי זה כבר משהו אחר. כשהאצבעות עם הספוג והסבון מנקות את כלי ארוחת הבוקר, אני מנסה לסלק ממני את ההרגשה האיומה שאופפת לי את בית-החזה מהרגע שהקצתי. מועקה כבדה מאוד שמושווית לסלע גרניט שרובץ לו שם כבד מנשוא. אולי זה בגלל החלום ששוב חלמתי הלילה, שלא היה שונה בהרבה מהחלום של שלשום ושל הלילה שקדם לו. אולי המועקה הזאת היא בגלל שלא הצלחתי להשלים עם איתמר. מפגרת. זה מה שאני! יותר הוא לא ייתן לי הזדמנויות כי לא מגיעות לי הזדמנויות יותר. תמיד אני הורסת את הדברים הכי יפים שקורים לי. תמיד. אוף…חרא…חרא בלבן…איחס-איחס-איחס. כל הshit בעולם. למי שמסתכל עליי, בטח זה לא בולט שאני בוכה בגלל שהמים מהכיור כבר עשו לי מקלחת כמעט על כל כולי. אבל אני לא מישהו כזה. אני באה מתוכי ובגלל זה אני מזהה את שלוש הדמעות האמיצות שזולגות החוצה. "אוי סמדר, למה את בוכה?" היא מצייצת אי-שם מלמטה עד שלוקח לי זמן להבחין בקולה. אולי הרגשתי רק כי היא משכה לי במכנס.
"בוכה?מה פתאום…?זה רק נדמה לך, בגלל כל המים עם הסבון וכאלה." אבל היא ממשיכה למלמל משהו שאני לא מצליחה לשמוע, בעיקר בגלל הצעקות והיללות בחלל הגן. לאור נחישותה שאשמע את דבריה, אני מתכופפת נמוך ומצמידה את אוזניי לפיה הזעיר. "לא נכון. אם…אני יודעת שבכית….ראיתי איך הן מתגלגלות לך, אם… מתוך העיניים." נדמה שעוד רגע אני חוטפת התקף-לב. איך, איך לכל הרוחות אפשר שלא לאכול את הבונבון האינטליגנטית הזאת לארוחת הבוקר?!? אני מחבקת אותה חזק-חזק ועוצמת החיבוק סוחטת ממני עוד שתי דמעות עקשניות. ובשעה שאני מתרוממת לסיים את מלאכת הדחת הכלים, אני מוכנה להישבע לעצמי שניחוח משגע מהבשם של אימה דבק אל צווארה הקטן, וממנו ישר אליי. פשוט להתעלף במקום.
למרות שאתמול, אחרי הטיול המוצלח לרפת, ניצן הפכה פתאום לפופולארית וכל הילדים רצו להיות בחברתה, ואפילו היה נראה שהיא די נהנית מהעניין, היום בבוקר כאילו לא היו הדברים מעולם. אור הביאה אותה לגן ובהתחלה "זכתה" במנת הקשיים הקבועה, והדרך היחידה להפריד בין השתיים הייתה ההצמדות של ניצן אליי. כמובן, שכשאמרתי לאור בקול רם ש"לא צריך לדאוג בכלל, כי ניצן תהיה איתי וביחד נעשה המון דברים מעניינים," לא באמת התכוונתי שמהשעה שבע ועשרים ועד השעה ארבע אחר הצהריים לא ניפרד אפילו לרגע. אפילו בסתר ליבי מתתי להגיד לגברת הקטנה, שהיא באמת לא היחידה פה שקשה לה להיפרד מאימה. והכוונה לאותה אימא משותפת במקרה הזה. או במילים אחרות: 'הייתי רוצה שאימא שלך תישאר כאן איתנו לא פחות ממך. הנוכחות שלה גם קצת מקשה עליי, אבל הרבה יותר מזה נותנת לי המון סיבות לחייך. ואל תשאלי אותי למה בבקשה.'
"ניצן, את רוצה לשחק איתנו 'סולמות וחבלים'?" אורית שואלת אותה ומבטו של יותם תומך ומשמש לו פה. ניצן מביטה בהם בעיניים גדולות ואז זורקת אליי מבט קצר ושואל. אני מחייכת אליה בהתלהבות ומנידה עם הראש. הקטנה בהתלבטות גדולה. רואים שהיא מתה להיות בחברתם ולהצטרף למשחק, אבל לא במחיר של עזיבת הקרבה הבטוחה אליי. אחרי שניות ארוכות של היסוס היא מחזקת את חבוק הרגליים שלי וממלמלת משהו חלש מלמטה. יותם תופס יוזמה וניגש ממש קרוב לניצן. "ניצן, בואי לשחק איתנו סולמות וחבלות." אורית מייד מתקנת אותו.
"יותם אתה ממש מצחיק. אתה לא יודע שאומרים סולמות וחבלים, ולא סולמות וחבלות?"
"לא נכון ולא נכון. אומרים סולמות וחבלות."
"לא נכון אתה. אתה בכלל לא יודע כלום. כלום. כלום. כלום." ניצן נשכחת בתוך הוויכוח העקשן בין השניים. היא עדיין מחזיקה את רגליי באזור הברכיים בלפיתה חזקה, ומסתכלת פעם על יותם ופעם על אורית כמו בטניס-שולחן מילולי. אורית מושכת בחולצתו של יותם תוך כדי הדגשת הגרסה שלה, לצורה שבה מבטאים את שם המשחק המדובר, ומייד בורחת ממנו בריצה מהירה בין כל ילדי הגן. אחרי שהשניים מתערבבים בשאר הילדים ואנחנו נשארות שוב לבדינו ליד הכיור, אני מתכופפת אליה תוך כדי ניגוב ידיי במגבת מטבח קטנה. "ניצני, את יודעת, לא כל היום את תוכלי להיות צמודה לרגליים שלי. יש כל מיני פעילויות בגן שאת תצטרכי לעשות בלעדיי." היא מעוותת את פניה ונדמה לי שעוד רגע תפרוץ בבכי גדול. "אבל אם…את אמרת לאימא שכן נעשה ביחד דברים."
"חלק, מתוקה. חלק מהדברים אנחנו יכולות לעשות ביחד. אבל יש דברים שדינה ויונית מחליטות ואז גם אני לא יכולה לעזור לך. בגלל שהן הקובעות בגן מה יהיה ולא אני. וחוץ מזה ראיתי שהיה לך כייף עם הילדים אתמול, לא?" ניצן מקפידה להסתכל על הרצפה ולא מרימה את פניה אליי. "רוצה לצאת איתי לזרוק את שקית הזבל?" אני מציעה ומוחה לה את הדמעות מהעיניים, חיוך גדול ממלא כמובן את הפנים של הבונבון. אני מעבירה ניגוב קל עם המגב הקטן על גבי השיש ואחר-כך סמרטוט לח, ושוב מנגבת את הידיים. זהו, נשאר רק להכניס את הרגליים בחזרה לתוך הסנדלים ולהדק את הרצועות, ואני מסמנת לה עם היד ועם החיוך להצטרף אליי. בלי עין-הרע כבדה השקית הריחנית שבתוך הדלי הלבן. ניצן אוחזת בצד אחד של ידית הנשיאה ואני בצידה האחר, ואנחנו יוצאות בצעדים קטנים לכיוון רחבת פחי-האשפה הקרובה לגן.
"ניצן, איזה צבע את הכי אוהבת?" אני שואלת את הקטנה רגע לפני שנגיע לפח. היא שומעת ולוקחת לעצמה כמה רגעים לחשוב. "אם…אדום."
"אדום, אהה…ואת רוצה לדעת איזה צבע אני הכי אוהבת?" היא מנידה בראשה לחיוב בתנועות גדולות.
"תכלת, כמו הים לפעמים וכמו השמיים לפעמים. ואיזה צבע אימא אוהבת?"
"אימא שלי?" היא שואלת מופתעת ונתקלת בהנהון ראשי. "אני חושבת ש…ירוק."
"באמת? את בטוחה מתוקה?"
"כן. ירוק וגם לפעמים ירוק אחר. לפעמים היא אוהבת ירוק של דשא ולפעמים ירוק של הכפתורים בסוודר מהחורף הקודם."
"ותגידי, איזה מספר את הכי-הכי אוהבת מאחד עד עשר?" ניצן משמיעה צחוק כובש לשמע שאלתי, ובשעה שאני מרימה בקושי את הדלי הריחני כדי לרוקן אותו, היא מסמנת לעצמה עם האצבעות את הספרות שזכורות לה ומתבלבלת. אחרי כמה שניות נראה שהחליטה. "שמונה."
"למה שמונה דווקא? למה לא חמש?"
"ככה. כי שמונה דומה לשמנמנה כזאתי… ו…וגם כן למילה שמנת." היא מקווצת את שפתיה בצורה מצחיקה ועוצמת עיניים כשהיא מדגישה את המילה 'שמנת'.
"אהה, אז את אוהבת ללקק את השמנת כשאימא עושה עוגה. בגלל זה את אוהבת את 'שמונה', קלטתי אותך…"
"לא נכון ולא נכון. אני גם אוהבת ללקלק את השמנת מהעוגה של אימא אבל גם אוהבת להגיד שמונה. שמונה…שמונה…" והיא הוגה את השמונה שונה בכל פעם.
"אז אם ככה, אני מוכרחה לשאול אותך: איזו עוגה את הכי אוהבת שאימא אופה לך?"
"עוגת תותים." היא עונה ללא היסוס ועם זיק חדש בעיניה.
"כן? ואת עוזרת לה להקציף טוב-טוב את השמנת עד שהיא הופכת ביחד עם הסוכר לקצף?"
"כן. וגם לפעמים אני מסדרת את התותים האדומים בתוך העוגה. אני אוהבת תותים ואני אם… גם אוהבת צבע אדום…" והיא פורצת בצחוק מתגלגל ובעל חשיבות רבה.
אני מציירת תנועות עגלגלות על הבטן ומוציאה לשון הצידה בגרגורים קולניים. ומהר מאוד שתינו מגרגרות וחולמות על עוגת-תותים עם קצפת ואור חרוב. לתשומת-ליבי אני לוקחת את כמה פיסות האינפורמציה שקיבלתי בתור טיפ בזה הרגע, ואנחנו פוצחות בתחרות ריצה מרחבת פחי-הזבל עד לפתח הגן.

במהלך היום העניינים מסתדרים והקטנטונת שוב כובשת את מקומה בין הילדים. נדמה לי אפילו שמרגע לרגע היא מגבשת את המנהיגות בתוכם, ויוצרת לעצמה מין 'חבר-נאמנים' שכזה.

השעה ארבע הולכת וקרבה, ואיתה מגיע עוד יום-עבודה שבסיומו אני יכולה לסמן לעצמי וי נוסף בלוח ימי-העבודה המתוכנן שלי. בשעה שאני נמצאת בפינת הקוביות, מסדרת קובייה על גבי קובייה, אני מבחינה בקול הזה שמעביר לי רעד נעים בגב. "היי סמדר, מה קורה חמודה?" אני מסתובבת עם פניי אליה ומרגישה שעל-אף העייפות שתפסה אותי, החיוך ממני אליה מגיע בקלות. היא עומדת לפניי רעננה ויפה עד כאב…איפור עדין מאוד מבליט לה את עצמות-הלחיים ואת הסנטר. אודם בוהק אבל עדין זורח מהשפתיים שלה, ואפילו מסביב לעיניים מצוירים פסים שחרחרים דקיקים. החום-מוקה בעל שיזוף היתר המדומה מקרין גם הוא רעננות מושכת מתוכה. שיערה הקופצני אסוף כרגיל בבנדנה המפורסמת, ומתחת לחולצת הבד המשובצת, שנראית גדולה עליה בשתי מידות, אני מבחינה בשני פסי-גומי כתומים כהים. עוד דבר שמייד תופס את עיניי, אלה צמד עגילים בצבע תרכיז עם חרוזים כתומים בצדדיו. עולה בי שאלה: 'יכול להיות שכבר ראיתי אותה עם עגילים קודם אבל לא שמתי-לב לזה?'
"אחלה. נגמר לו עוד יום-עבודה, מה יכול להיות רע?"
"נשרף עוד יום, אה?!"
"וואללה. את מריחה גם? חשבתי שרק אני." ושתינו צוחקות וזה בא טבעי ונהדר. "אני רואה שדי הקדמת היום, לא?" (אינני רואה בכלל עוד הורים וזה גורם לי להציץ בשעון בחשדנות…)
"האמת שכן. יש לי תוכנית לניצן ולי לאחר-הצהריים ובגלל זה רציתי לקחת אותה טיפ-טיפונת מוקדם מהרגיל." כעבור רגע, ניצן מגיחה מתוך החדר שלה ושיערה פרוע. היא מחבקת את אור וזו מתכופפת אליה בחיבה גלויה וכנא. ניצן לוחשת משהו באוזנה של אור וגורמת לה לפקוח עיניים גדולות ולחייך חיוך ענק. אחר-כך היא משיבה לה לחישה בעצמה, וניצן מהנהנת בראשה בצורה נמרצת.
"עכשיו?" שואלת ניצן בדריכות.
"אהה. בטח שעכשיו."
"אם…סמדר, את רוצה לבוא עם אימא ואיתי לים?" אני מסתכלת על שתי הכוסיות שלפניי ונשארת בלי מילים. "בבקשה תגידי כן, בבקשה…יהיה נהדר. רק שלושתנו." באותו רגע אור כנראה מנחשת אותי ומוסיפה: "אולי גם גידי יצטרף אבל בשלב מאוחר יותר, הוא מסים מאוחר היום."
"אבל ייקח לי זמן לגמור פה ולקפוץ הביתה להחליף לבגד-ים."
"אין בעיות. אני ממילא רוצה לעבור בסופר איתה וגם לקחת עיתון. ארבע וחצי מספיק לך?"
"כן, מעולה לי. אני אפילו אבקש מדינה לסיים תיכף כי כמעט ארבע עכשיו." קריאות השמחה של שתיהן שמובילות מייד לריקוד-ניצחון, מלהיבות אותי לגמרי, ומושכות את תשומת ליבם של חלק מהילדים ושל ראשוני ההורים שמגיעים לאסוף את הדרדקים.

אני נוטשת מאחוריי את דלתות הגן וממהרת בצעדי-ענק לכיוון ביתי. "חגורת-נפץ" מקבל את פניי בזינוק שעיר וכמעט שמגלגל אותי בגרם המדרגות אל הבית. "היי למי שנמצא!" אני קוראת קריאה כללית במסדרון הכניסה ונכנסת ישר לחדר שלי. השעה ארבע ושש דקות, ואני כבר עם בגד-הים הסקסי שאני כל-כך אוהבת בידיי ודלת המקלחת נטרקת במהירות מאחורי גבי. צ'יק-צ'אק מתפשטים ופותחים זרם מים שמציף את גופי באנרגיות מפעמות. אני שרה ומרגישה שהלב שלי שר גם הוא ומכתיב לי את הטון. 'אני עוד לא מאמינה…עוד לא קולטת…אור(וניצן)ואני בסולו על חוף-הים וכל מה שמשתמע מכך…לא. לא יכול להיות. זה בטח עוד חלום, הנה…אפילו פרפרים יש לי'.
כששיערי עודו רטוב ובגד הים עליי, אני לובשת ג'ינס שלושת-רבעי משופשף וחולצת טריקו כחולה עם סמל המותג nike. בהצצה חפוזה אני מגלה שכבר ארבע ועשרים. זמן לאיפור בטח שאין לי. בהצצה אחרת בארון הנעליים, אני בוחרת הפעם בנעלי ההתעמלות החצאיות. לא בא לי על סנדלים או על כפכפים, למרות שזה ים. אני גורבת גרביים לבנות ונועלת עליהן את הנעליים, לוקחת את תיק הבד שלי, במהירות זורקת פנימה קרם-שיזוף, משקפי שמש, הערכה הנשית שתמיד בהישג-יד, הסלולארי והארנק. "ביי למי שנמצא!" ודלת הבית נסגרת במהירות אחריי, כשיבבותיו האומללות של כלבנו המגושם מלוות אותי במדרגות.

כשאני ניצבת על שפת הכביש, בסמוך למרכז הפדגוגי של הקיבוץ, שם קבענו להיפגש, הסלולארי מצלצל. למרבה הפליאה, על הצג מופיע שם של בחור, ולא ליאת כמו שחשבתי בהתחלה. אני אוחזת במכשיר ברעד ומתלבטת קשות אם לענות. בסוף, כשאין עדיין כל סימן לאור ולרכבה, אני עונה.
"היי איתמר, מה קורה?"
"היי. איך את מרגישה?"
"בסדר. לא יודעת, רגיל כאילו. ואתה?"
"חחח… גם בסדר. כאילו… את יודעת, טיפה מבואס." ולאחר שתיקה קצרה הוא מוסיף. "את עסוקה כרגע? יכולה לדבר, או שזה לא זמן טוב?"
"האמת? נראה לי שדי ניחשת כאילו, אני בדיוק לפני נסיעה."
"וואללה? יופי. מה, לאן?ו…מה, את ו…מי עוד?"
"אה, תשמע ממי…אני ממש לא יכולה לדבר. תיכף ההסעה תגיע." מן העבר השני של הקו משתררת שתיקה. "איתמר, אני אתקשר אלייך מאוחר יותר. בערב. מבטיחה, טוב?"
"וואללה? לא תשכחי? אני מצטער על אתמול, התנהגתי כמו איזה ברברי. אל תשכחי אותי, בסדר?"
"אני לא. תחזיק מעמד בסדר? אל תתחרפן לי. ביי."
בדיוק כשאני סוגרת את המכשיר ב קראק והמחשבות רצות לי לכאן ולשם במהירות, מופיעה סוזוקי-בלנו כסופה וקרבה לשפת הכביש, עד שהיא נעצרת ממש לידי.
"ברוכה הבאה לסוזי שלנו, אנחנו מתנצלות מראש על הבלגאן."
"סוזי???" אני מרימה גבה, בשעה שאני מתיישבת ליד הגברת הצעירה החגורה בכיסאה.
"כן, כן. זה השם שניצן נתנה לסוזוקי, מה דעתך?"
"cool, לגמרי מבחינתי. ודרך-אגב, זה לא בלגאן. תסלחו לי. אתן צריכות לראות איך המכוניות של הקיבוץ נראות…כשמכונית אחת עוברת עשר ידיים ביום אחד, אז בהתאם לזה גם המצב שלה." לאחר שתיקה קצרצרה, שבמהלכה, נראה שאור הסכימה עם דבריי, אני שואלת אותה לאיזה חוף אנחנו נוסעות.
"זיקים. ברור, לא? יש חוף אחר יותר קרוב?"
"אה, לא-לא. חוף זיקים מצוין. יש שם גם תנאים מאוד נוחים והכול די חדש. רק החנייה טיפה יקרה לדעתי." תוך כדי דבריי עולה בי הרעיון לשלם לפחות חלק ממנה, אם לא את כולה. רק שאני לא סגורה על זה שאור תסכים.
אני חוגרת את עצמי ומנשקת את הכוסית הקטנטונת שיושבת לידי במושב האחורי. החלון בצד הנהג פתוח כולו, ואני מסתכלת על קצוות שיערה של הכוסית-האם שמתעופפות להן בשובבות עם הרוח. את חלל הרכב עוטף בושם ריחני שכרגיל מסחרר אותי, כשאנחנו חולפות על פני שער היציאה צפונה.