בזמן שחיכיתי לליאת- פרק ג

ילדים זה שמחה!

השעון המעורר מטרטר ומטרטר כבר שעה שלמה.
בהתחלה היה נדמה לי שאני יושבת על כנף-טרקטור הג'ון-דיר הענק, ומשקיפה ממרום הכנף על תלמי השדה הנחרש שמאחורינו. רגליי תחובות בדחיסות בין מוטות ההילוכים הנוקשים, ובכל פעם שהוא מבקש להעביר הילוך איכשהו היד שלו מתחככת לה בין רגליי. שקוף שהוא מעביר יותר מדי פעמים הילוך, ביחס לאחידות המסלול הארוך והמשעמם שהיה עלינו להישאר עליו. הזיעה הגברית נוטפת ממנו ומנצנצת על עורו השזוף והמוכתם בכתמי גריז. הוא מביט בי שרמנטי וחייכני, ואני רטובה רק מהמעמד הדביק הזה. השדה חום ואין סופי, הרקיע תכול ולהקת החסידות הענקית שמעלינו, מרימה את מבטינו אל על. עדיין, זהו האגזוז המפויח שמטרטר ומטרטר-ומטרטר…עד שאימא נכנסת אליי ולוחצת בעצמה על הכפתור. ידה נוגעת בעדינות נחושה בכתפי הבולטת החוצה מן השמיכה. "סמדר! קומי ממי, קומי!"
"ממממ…לא רוצה, די!לא רוצה."
"אין לא רוצה. את כבר באיחור רציני. כיוונת לשעה שש ועכשיו כמעט עשרה לשבע. קומי!"
"מה???מה השעה???" השאלה מכוונת אליי ולא אליה. אני גונבת הצצה מהירה בשעון, וחוטפת התקף-לב. Fucking shit; fucking shit. אני צורחת בקולי-קולות. עוד עשר דקות אני צריכה להיות בגן-קוקוס כדי לקבל את פני הילדים שם. אני מזנקת כמובן מהמיטה והטעם בפה היבש נוראי.
כשאני מנסה להיכנס באופן בהול להשתין, מתברר שאבא בפנים והוא כרגיל לא נועל אחריו. הוא פולט צעקת-בוקר חנוקה ומבולבלת שכזו, ומנסה בבהלה למנוע את כניסתי עם הרגל שהכי קרובה אל הדלת. "shit…shit… אני תיכף עושה על הרצפה…" השעון ממשיך להתקדם בזמן שאני מצחצחת את שיניי בבהילות, ורוחצת את הפנים. אין לי זמן לשום-דבר, פשוט כלום. בהיסטריה אני טופחת על לחיי בשתי הידיים עם קרם-הלחות, ומרססת ספריי ריחני סביב הצוואר ובתי-השחי. את התלתלונים אני מסדרת טיפה בתנועות ידיי ונושפת כלפי מעלה להעיף שיערה סוררת אחת. מהשירותים אני טסה פנימה לחדר, והדלת נטרקת ברעש רב. צ'יק-צ'אק אני מתפשטת מהכותונת ומספיקה להציץ לרגע שוב לשעון. נותרו לי ארבע דקות צפופות. אני לובשת במהירות חולצת טריקו ירוקה עם סלוגן ישן של מפלגת-העבודה, מכנסי ג'ינס ארוכים, ועל הגרביים הדקות עולות נעלי adidas ישנות אבל נוחות מאוד לעבודה. כשאני שולפת את מכשיר-הנייד שלי מהטעינה של הלילה, יש לי עוד רגע פנוי אחד להציץ על עצמי במראה. המראה המנומנם שלי מיטשטש, כשמאחוריי ניצבת דמות אישה בשנות השלושים לחייה, רעננה ויפה, עם פסי-בלונד בשיערה ובושם ריחני שניחוחו עובר גם דרך זכוכיות. "בוקר-טוב יפתי. מוכנה להתמודדות הראשונה עם נוכחותי בחייך?" היא לוחשת את שאלתה ישר אל האוזן שלי. רק ליתר-ביטחון אני סבה לאחור, כדי לוודא במאה-אחוזים שאכן דמיינתי את זה!

לגן-הילדים השקט אני נכנסת כשאני בסך-הכול באיחור של חצי דקה, בהחלט מצוין ביחס לזה שאני ערה רק עשר דקות פלוס. במקום נמצאת דינה, המטפלת הראשית, שהיא הסמכות העיקרית בגן חוץ מהגננת. אני מוזגת מים מהקומקום שרתח לפני רגע, לכוס עם גרגרי הנס-קפה, ובוחשת טוב-טוב לפני שהחלב יתווסף. את כמה הרגעים הפנויים שנותרו לי לנשום, לפני שיתחילו כל הקטנטנים להגיע בליווי ההורים, אני מנצלת להסתכל מסביבי ולראות איך נראה עכשיו הגן. זה יום העבודה הראשון שלי החופש הזה, הראשון מתוך עשרים-ושלושה ימי-עבודה אותם אני חייבת לעבוד במערכת-החינוך. המקום בכלל לא השתנה מאז חופשת הפסח(בה עבדתי לאחרונה). הניקיון והסדר בולטים לעין, מה, שבעוד כמה רגעים ישתנה לגמרי. אותם שלטים המסמלים את חילופי העונות בשנה, אותם ארונות עם אותם המשחקים. אותן הקוביות ואותה בובת "נחום-תקום" מפלסטיק. מה שהשתנה מן הסתם, הוא שמותיהם של חלק מהילדים. אלה שהיו גדולים יותר באפריל, עברו עכשיו לקבוצת-נרקיס. מי שנשארו כאן הם עכשיו גדולי הגן. ושמות החדשים שאליהם אצטרך להתרגל, הם הילדים הכי-הכי קטנים.
הנה נכנסים הראשונים. אחת אחר השנייה באות עדנה שחר עם הילדה שלה, רז, וקתרין ווייס עם הילד אביתר. על פי הוראתה של דינה, אני לוקחת את השניים הראשונים לתעסוקה באחד משולחנות-העבודה העגולים. אנחנו יושבים לבנות מגדלים מקוביות-עץ צבעוניות. כעבור כמה דקות מצטרפים שני ילדים נוספים אל השולחן, את אחד מהם אני עוד לא מכירה. אני ואסף עושים הכרות. אסף, נעים מאוד. סמדר. סמדר, נעים מאוד. אסף. את שולחן העבודה השני מאיישת בינתיים רווית,גם היא נערה שמתחילה לעבוד את ימי-העבודה שלה מהיום. כמוני. דינה מקבלת את פני ההורים וילדיהם, ותפקידה לא ממש נעים. היא זאת שצריכה להפריד בין הילדים הבוכים להורים הקרועים. אז או. קי. לרוב זה עובר חלק. דינה בעסק הזה לא מאתמול, אבל…לפעמים היא עוברת ממש גיהינום!
"לא. אימא! לא. לא!(הבכי ההיסטרי הזה משום-מה מצלצל לי מוכר!)"
"ניצני, די. אני לא מוכנה שנעבור את זה כל בוקר."
"אבל אני לא רוצה שתלכי. אני לא. לא!" היא ממררת בבכי קורע-לב וכמה הורים אחרים נותרים עומדים מן הצד, וחשים רחמים גדולים על האם. בשלב הזה אני מעזה להרים את המבט מעל השולחן, ולהסתכל לכיוון הקולות המוכרים לי כל כך. ההתרגשות שאני מרגישה מקצות הבהונות ברגליי, ועד טיפות הזיעה במצח, גורמת לי לכמה שניות להיות בעולם אחר. עולם משלי שמנותק מהאווירה והרעש. אור עומדת שם חסרת-אונים כל-כך, שדווקא זה מה שעושה לי את-זה אליה הכי הרבה באותו הרגע. בחולצת בד קצרה חומה עם פסי-רקמה, ומכנסי ג'ינס שלושת-רבעי. לרגלי השוקו שלה היא נעולה סנדלים סקסיות חומות עם עקב ממש נמוך, והבנדנה הנצחית גם היום לראשה. אני מרחרחת באוויר מבלי שמישהו ישים-לב, ואכן-כן! הריח המשכר של הבושם המגרה ביותר עלי-אדמות, נמצא לו כאן בחלל הגן ובדרכו לחדור אל כל הנחיריים כולם. אני מסתכלת על אור, איך היא ניצבת ליד ניצן שרוקעת ברגלה ובוכה מכל הלב. אני רואה את מבט הרחמים שלה, על ילדתה שצריכה להתרגל לחברה החדשה, ומבחינה איך היא מחבקת אותה ומרגיעה אותה. הילד אסף, שהתרגל אליי מהר מן המצופה, מחזיר אותי אל מציאות אחרת. עליי להשגיח על כל הנוכחים סביבי וזה קשה. זה קשה פי-כמה, כשכמה מטרים ממני נמצאת אור-חרוב היפיפייה. כשאני מוצאת רגע פנוי להרים את העיניים ולחפש אותן שוב, אני מגלה להפתעתי הרבה ששתיהן יושבות בשולחן של רווית, ממש ממולי. ניחוח הבושם המדהים הזה קרוב פתאום יותר מאי-פעם. אני עוצמת עיניים ומבודדת את קולותיהן של אם ובתה שנמצאות במרחק-נגיעה ממני.
"יופי, את רואה? הנה, החלק הזה הוא ירוק. נכון?"
"כן. ירוק כמו הרוק…(היא צוחקת בעליזות)"
"לא. אני לא מוכנה שתדברי שטויות כאלה. זה פשוט לא לעניין. איזה חלק בתמונה הוא ירוק?"
"אה, אם…השמיים?"
"לא, ניצני. השמיים הם כחול…"
"…ים. כחולים! נכון, אימא?"
"כן. את רואה שאת יודעת? נו, אז איזה חלק הוא ירוק? תסתכלי טוב-טוב על התמונה! (ניצן מתבוננת בריכוז רב ומקמטת את המצח)"
"הדשא(היא צוהלת באושר, כאחת שיודעת מצוין שהיא צודקת!). נכון, אימא?"
"כל הכבוד, מקסימה של אימא(צליל הנשיקה נשמע ממש כמו פעמון). כל הכבוד לך. ילדה גדולה. אז עכשיו כשאנחנו יודעות שהחלק שאת מחזיקה שייך לדשא, מה שנשאר זה לחבר אותו לחלק של הדשא!"
אני מתנתקת שוב מקולותיהן, לטובת הילדים הנמצאים באחריותי.
בשעה שדינה עוברת עם מגש עמוס בכוסות תה פושרים, ומחלקת לכל ילד ולכל ילדה על השולחן, אני מזהה פתאום שמישהו קורא בשמי. כשאני מרימה את המבט ומחפשת מי זה, אני כמעט מתעלפת. אור מחייכת אליי חיוך מאוזן לאוזן, ושתיהן קוראות לי בשמי ומנופפות לשלום. השוק גדל עוד יותר כשהיא מתרוממת ממקומה ונגשת אליי. "הי. שאלנו את דינה איך קוראים לך, כדי שלא נצטרך להשתמש עוד פעם בשם ההוא שלא ממש אהבת."
(אני מחייכת, ובטוחה במאתיים אחוזים שכולי אדומה כמו קטשופ ממש)"אז מה, יש קצת בעיות קליטה?"
"קצת? תעשי לי טובה…אין בוקר שאני לא נאלצת להישאר איתה כאן. ואין בוקר שאני לא מבטיחה לעצמי שזאת הפעם האחרונה. (היא שותקת רגע, אבל החיוך המקסים נותר בעינו)אני רואה שהכימיה שלך עם הילדים נהדרת. איזה יופי."
"כן. די. אני מתה על ילדים-קטנים, והם כנראה מרגישים את זה. חחח…(גם אני משתתקת פתאום)"
"טוב. אני מוכרחה לזוז. הפעם ניצן תהיה מוכרחה להיפרד יפה. זה היה ההסכם שלנו."
"את יכולה לצרף אותה אליי. הנה, אני אסדר לה מקום ממש לידי." אור 'נדלקת' על הרעיון מייד, והיא מביאה את ניצן ומושיבה אותה בכיסא שפיניתי לה במיוחד.
"ממש תודה,סמדר. אפשר להגיד שהצלת אותי." היא קורצת אליי ויוצאת בצעדים שקטים אחורה, מנצלת את העובדה שניצן עסוקה ולא מבחינה בעזיבתה. היא עוד מספיקה לנופף לי לשלום, אחרי שהחליפה כמה מילים עם דינה המטפלת, ועם יונית הגננת הראשית, שנכנסה בינתיים לגן.
אחרי שהיא נעלמת מבעד לדלת הגן, אני מסתכלת פתאום בנקודה האחרונה שבה ראיתי אותה קודם, והעובדה שניהלנו שיחה כמו חברות, ספק אם בכלל מתעכלת. אני מורידה את המבט לילדה היפה שיושבת על הכיסא לידי, מציצה לצדדים בחשדנות, ומנשקת אותה חפוז בשערות ראשה.

יותר מאוחר אנחנו יוצאים לטיול רגלי בחצרות הקיבוץ.
"ילדים, תסתכלו כולם בבקשה על הפרה הכי קרובה. מישהו יודע כמה עטינים יש לה? אתם זוכרים ששוחחנו על זה?( חוץ מכמה צחקוקים 'פליליים' ושתיקות אין תשובות לשאלה)"
"עטינים-סמרטינים"
"סמרטינים-צ'ינצ'ינים" שאר הילדים חוזרים מייד אחרי השטויות של שני ה"criminals " מוני ויותם. הם צוחקים עד שיונית הגננת מרימה את קולה: "שקט שיהיה פה! מה זה צריך להיות? איפה אתם חושבים שאתם נמצאים, אה? אני שאלתי שאלה, ורק מי שיודע שיענה. ברור?"(דום-שתיקה מוחלטת)
"אם, אם…יונית. אני יודעת כמה טינים יש לפרה."
"עטינים. לא טינים, אלא עטינים! כן, אורית. בואי תגידי לכולם כמה עטינים יש לפרה!"
"ארבע."
"נכון מאוד. ארבעה. ואת יכולה להצביע איפה העטינים נמצאים?" אורית מתקרבת קצת בחשש ומצביעה לעברם של העטינים . שאר הילדים מצביעים גם הם לעבר המקום, וכמו במקהלה הם חוזרים על המילים "עטינים" ו"ארבעה".
"מי יודע למה משמשים העטינים של הפרה?"
"אם, לתת לרגל שלה לשתות חלב!"
(דווקא אחת הילדות חשה לתקן את טעותו של יותם)"לא רגל. מה פתאום. עגל!"
"כל הכבוד לסתוונית! כל הכבוד. רגל זה משהו אחר, נכון? תראו לי בבקשה איפה הרגל של הפרה?"
"הנה, יונית." "זאתי גם הרגל שלה." יש לפרה ארבעה רגליים."
"יופי. אני רואה שכולכם יודעים מה זה רגל. אז עכשיו תראו לי בבקשה איפה כאן העגל!"
כל הילדים במבוכה רבה. הם תרים אחרי העגלים בחצר הפרות המרופדת, אבל לא עגלים ולא נעליים. פתאום…מאחורי גוש של פרות נשמע קול צייצני שקורא לכולם לבוא. "מצאתי עגל אחד פיצפיצון."
בבואנו אל מקום ההתאספות, מסתבר שמוצאת ה"תגלית" היא לא אחרת מאשר ניצן. ניצן בת אור חרוב.
העגל הרטוב נראה ממש חסר-אונים כשהוא שוכב על הקש, ואימא שלו מלקקת אותו בכל הגוף ונראית קצת מפוחדת ולחוצה נוכח ה"קהל" שהתאסף מסביב לה. אחרי רגע ארוך, לנוכח התלהבותם הרבה של הילדים, עושה העגל את הניסיון הראשון בחייו לעמוד זקוף על ארבע רגליו. הגילוי הזה, של העגל הקטן עם אימו, הוא רגע מכריע בהשתלבותה של ניצן בחברת הילדים החדשה.

לקראת סוף יום העבודה, בשעה שההורים מגיעים כדי לאסוף את הדרדקים שלהם הביתה, אני כבר גמורה לגמרי. הרגליים שלי בקושי מחזיקות אותי והראש מתפוצץ מהרעש הרב. באופן די מפתיע ניצן מניחה את כף-ידה בכף-ידי, ומובילה אותי בין ההורים והילדים.
"לאן זה, מתוקה? לאן את לוקחת אותי בדיוק?"
"הפקעה לסמדר!"