בזמן שחיכיתי לליאת- פרק ב

גברים…

אור חרוב. חרוב אור. חוב ארור. אוב חרור . רוב אורח.
פעמיים ריש, חית אחת, וו כפולה, אלף בודדה ובית גלמודה. אור חרוב. שם ממכר יש לה, לאישה שכבר יומיים שלימים לא מניחה למוח שלי. בסך הכול כמה רגעים בתוך עיסת לחות של שבעים וחמישה אחוזים דביקים ומצחינים, לא יוצאים לי מה"קופסה". הבושם המטריף שהיא שמה…מה זה היה? איך קרה שהריח הזה השתלט לי על כל חוש הריח-כולו? עד כדי כך שלכל דבר שאני רואה יש את הריח הזה. כל דבר שאני נתקלת בו, כל דבר שאני חולמת עליו מריח כמוהו. הנה, לביציה הזאת גם-כן יש את הטעם של הבושם של אור. מכניסה לפה כשזה קצת טבול במיץ של סלט-הירקות, לועסת קצת בשמאל, קצת בימין. והבושם משתלט ומחלחל אל כל בית הבליעה, בואך דרכי-העיכול. צלילי המזלגות והסכינים המצלצלים בדפנות הצלחות, צליל פכפוך המשקה הנמזג הישר מן הבקבוק אל כוסות הזכוכית הגבוהות, קולות בליעה וקולות לעיסה וקולות small talk ושתיקות ארוכות. והחיוך המדהים עם השפתיים הצרות, ועם הפסים הדקיקים שמצטיירים כמו דגים בשיפולי העיניים שכמעט נעצמות. א-ו-ר ח-ר-ו-ב… יפה ובלתי מושגת שלי. "סמדר, איפה את מסתובבת עכשיו? הלו, יוסטון, we have a problem." אבל רק כשאבא מתקרב ממש עד האוזן שלי ונושף לי חלש אל תוכה, אז מתפוצצת לי בועת-אור-חרוב ואני צונחת בלי מצנח ישר אל שולחן ארוחת-הערב של משפחת זוהר, משפחתי היקרה. "א-ו-ר ח-ר-ו…ר-ו…רו, מה? מה כתבת שם? מה זה אור ח-ר-ו?" עד שאני 'תופסת' שירון, אחי המעצבן, מנסה לקרוא את הפסים שחרט המזלג שלי קודם בצלחת, בעזרת שיירי האוכל ומיץ הסלט, אני ממהרת להרוס את ה"הוכחות המרשיעות". מן הצד הוא מחייך את החיוך הממזרי שלו. "הופה… אור! מי זה כבר אור? המורה החדש לשחייה? אה?" אני חורקת את שיניי ולוקחת את המזלג ביד נחושה מאוד. המבט שלי אליו דרך משקפיי מאיים מאוד, כשהוא מפריך נשיקות מדומות באוויר. היד שלי קרבה במהירות עם המזלג, עד שהוא כמעט נוגע לירון בעין. "אור אהובי…אי לאב יו!" הוא אומר בהתפקעות צחוק מרגיזה, זז אחורה עם הכיסא ומתחיל לברוח ממני מסביב לשולחן. "אני אוציא לך את הגולות מתוך העיניים. בן-זונה קטן. עכברוש-ביבים אחד שחי מקצבת-נכות…" ירון השד הזה, יש לו כושר בלי עין-הרע, והוא מאלץ אותי ממש, אבל ממש להתאמץ ולהתנשף ולעשות שטויות ממש מפגרות שכבר הרבה שנים לא עשיתי. אנחנו רצים ומקללים(בעיקר אני היא שמקללת אותו שמתגרה בי!). "אבא, נו…תגיד למפגרת הזאת. מה בסך הכול אמרתי לה?"
"אני נשבעת לך בן-זונה קטן ומנוול…אם אני תופסת אותך לא יגייסו אותך לצבא בגלל סעיף-עיוורון!"
"ז' תם, מון-אמור…כיס-כיסא…אי לב יו אור…" הוא בורח, תופס את משענת הכיסא של אבא ונעזר בו לקבל תנופה, ואילו אני מועדת פתאום בגלל שכיסא אחר(שהעפנו קודם במהלך אחד הסיבובים)נשאר קצת בולט החוצה. אני נופלת ונחבטת ברעש ברצפה, ונבהלת נורא במחשבה שהמשקפיים נשברו לי. הן לא, למרבה המזל. אבל המרפק, שחטף זבנג רציני כשהתנדב לרכך את המעידה, כואב עכשיו ברמות בין-לאומיות. דמעות מציקות לי בשיפולי העיניים, שעה שאני מקפלת את המשקפיים. ידה של אימא מונחת בעדינות על גבי. "את בסדר? קרה להן משהו? שבורות?" אני רק מנידה עם ראשי לשלילה, ונאחזת ברגלי הכיסא שלה כדי להתרומם. ירון הגיבור מתחבא(עלא'ק…)מאחורי אבא וממשיך להפריך נשיקות באוויר. הוא מתכופף ברגע האחרון, וככה מצליח לחמוק מהכפה שאבא מנסה להביא לו ישר לראש. "נו, די כבר נודניק! עזוב אותה במנוחה. מה יש לך?" אבל אותי שום-דבר כבר לא מעניין. אני מסתובבת כשיד ימין תומכת במרפק שמאל, ונכנסת לחדרי בטריקת דלת.

משתרעת כולי על המיטה ומחייגת. שעה שציור השפופרת הירוקה על צג-הנייד מסמן לי "מתקשר", נשמעת מנגינת המיקס שליאת בחרה רק לאחרונה להוריד מהתוכנית "כוכב-נולד 7." אחרי הרבה רגעים מורטי-עצבים היא עונה לי. "סמדמד, מה מתגלגל אחות שלי?"
"תגידי, איך מעלימים אח קטן בצורה נקייה ובלי לעורר חשדות?" ובלי לחכות לתשובתה, אני נסחפת. "נשבעת לך לא יכולה יותר עם השמוק הקטן. הוא לא עוזב אותי, רק חודר וחודר למוח שלי פנימה ומתחנן שאני אבעט לו בעיטה ישר לראש."
"וו…וו…תרגיעי אחותי. תרגיעי. מה נהייה?"
"מה נהייה? רוצה שאני אגיד לך מה נהייה?(אני עוצרת כמה שניות בלי המשכיות…)מה שנהייה זה…מה שנהייה זה סתם. לא יודעת. חרא." ליאת שותקת שתיקה מבינה כזאת. שתיקה שמטרתה קודם כל לא לפרש פירוש מוטעה חס-וחלילה. היא לא ממש יודעת בעצם מה קורה לי ב"קופסה" ביומיים האחרונים.
"בא לך להיפגש ברחבת הכדורסל?" היא שואלת.
"מי שם?"
"סתם כמה חבר'ה, לא יודעת. ניר ואורי וקונצי, רוויטל, אורנה-יד, מגה-בול ושון ואולי עוד כמה חברה'."
"לילי…(אני סותמת ומשאירה אותה להתבשל עם כוונת השתיקה)"
"חחח… מה, נו? למה את רומזת?(היא צוחקת)"
"חחח…יופי מפגרת…ממש מצחיק. נו, די!"
"סמד…נו, די! את יודעת שהייתי אומרת לך אם הוא היה שם. אין לי פשוט שמץ…"
"אה, כן? אז איך את יודעת על האחרים?"
"כי אלה מי שאורנה-יד אמרה לי. את השם שלו היא לא אמרה. פשוט, לא?"
"פשוט. ממש פשוט. קלי-קלות. נראה אותך מסתדרת עם הסמטוחה הזאת…"(על דלת חדרי אני שומעת שריטות מוכרות למדי וניגשת לפתוח לו. 'חג. נפץ' נכנס אליי עם כל עליבותו האהובה, וקופץ בהתלהבות-יצר על מיטתי. הזנב המתקשקש שלו חובט על המיטה והוא רוחץ את גופי ובגדיי בלשונו הארוכה). "אח…חג'(הכינוי הכי קצרצר שמצאתי לו)אתה מפריע לי. חג', אח…"
(לקול צחוקי ההיסטרי)"מה? מה החלטת?"
"את האמת? לא יודעת. ומה אם הוא כן שם? נראה לך יש לי כוח אליו עכשיו?(חג' נשאר מכורבל איתי על המיטה וזנבו חובט בעוצמה גדולה, דורש תשומת-לב. עינו החכמה עולה ויורדת מדי-פעם כשטון קולי עולה, וידי האחת חובקת אותו ומסלסלת לו 'נעים' בפרווה)"
"איזה מעוכה שאת…את לא יכולה פשוט להתעלם ממנו וזהו?"
"לילי, את מה-זה לא פרית…את יודעת מצוין שהוא לא יניח לי שם. בכוונה הוא ימשוך תשומי'… כמו שהוא יודע לעשות טוב מאוד. נמאס לי להיות תמיד זאת שמבינה את 'המצב'…וזאת שמוכנה לבלוע ולהמשיך כאילו לא קרה כלום." ליאת שותקת שוב שתיקה ארוכה מעברו השני של הקו.
"יאללה אחותי, שימי פס. די. הוא לא יכול להכתיב לך מה לעשות יותר. בואי נלך, ואני נשבעת לך שאם הוא שם אני אדאג אישית לנפנף אותו ממך. מתאים?"
"טוב. תני לי שנייה 'לתפור משהו על עצמי' וניפגש שם."
"יששששש! אבל אל תייבשי אותי."
"מי שמדברת…רוצה לפתוח?"
"חחח… לא, לא. אני מחכה, יאללה."
בשעה שאני קמה מעל המיטה, גם חג' יורד ממנה בקפיצה גמלונית ומשעשעת, ואני נכנסת לדילמה המאוסה מול ארון הבגדים. אם-כי די ברור לי כבר שלא בא-לי להשקיע בהופעה. 'כולה' מפגש של כמה zombies על מעקה הרחבה של מגרש הכדורסל. מי כבר יהיה שם ששווה להשקיע בשבילו…?
כמו תמיד בסופו של דבר, גם הפעם הזאת אני מצליחה להתאים שני פריטים מקריים יחד, ולתוך כפכפי האצבע השלוכים שלי גולשות שתי הרגליים, רגע לפני היציאה.
"אני מוציאה את 'חגורת-הנפץ' לסיבוב." אני קוראת במסדרון, שעה שהדלת נפתחת וחג' יוצא בהתלהבות רבה החוצה ובנביחות.
"או.קי. בילוי נעים לשניכם." קוראת אליי אימא מאחורי הדלת הנסגרת.

חג' רץ מהר מאוד יחסית לגמלוניות שמאפיינת אותו. כבר למדתי, שרק חתולים יכולים לגרום לו להשתדל ככה. אלא שהמסכן תמיד מגיע הרבה אחרי שהם כבר ממוקמים טוב מאוד על צמרות העצים, מתנשם ומתנשף ונובח משהו בסגנון: "חכה, חכה יא מניאק! אתה בראש רשימת-החיסול שלי עכשיו!"
אני חושבת על אור חרוב. כוסית אחת פשוטת-מראה שלפני יומיים עשתה לי מיקס בלב ורטיבות בגוף למטה. שיחי ההרדוף החשוכים שבצידי השביל היורד אל המגרש, מריחים פתאום ניחוחו של בושם לא מוכר, אותו פגשתי אך לפני יומיים. הפנים היפות שלה מלאות החיבה, שיערה המעוטר בפסי בלונד בולטים, העיניים המדהימות שנראות יפות פי-כמה כשהן כמעט עצומות, הציצים הקטנטנים שמונחים לה שם כמו צמד לימונים בשלים ובשרניים, הטוסיק החמוד-חמוד-חמוד…וכפות רגלי השוקולד שלא פגשתי משהו נחשק יותר מזה…בחיים.
אלומת האור הגדולה של הפרוג'קטור הניצב מעל מגרש הכדורסל, בולטת מאוד כבר במרחק רב. עכשיו היא הולכת וקרבה אליי ואני כמעט מסונוורת מאורה. חבטות הכדור המקפץ על רצפת המגרש הישנה והסדוקה, וקולות החבר'ה הצוחקים ומדברים בקולי-קולות, מקבלים את פניי ואת פניו של חג', המאושר לפגוש אנשים נוספים. אני מביטה על חבורת האנשים היושבת ומחפשת שם את ליאת. בין האנשים הנמצאים על המגרש עצמו וקולעים לסל, אני לא מופתעת בכלל לראות גם אותו. למה לעזאזל אני לא מופתעת?הרי היה כל כך ברור שהוא יהיה כאן. לא? עוד לא התקיים מפגש zombies מעין זה בלעדיו. הוא מנהיג. וככזה מצופה מאחד כמוהו להציג נוכחות. וליאת? איך זה שבאותה המידה אני גם לא מופתעת לא לראות אותה כאן? פתאום נופל לי האסימון(!), הרי אורנה-יד תכננה את כל זה, התחמנית הגדולה….
חג' מריח קרבה מיוחדת ומייד רץ בקשקושי-זנב משוגעים דווקא אליו מכולם. "חגורת-נפץ…בוא הנה סמרטוט מתוק אחד. בוא תן חיבוק לאבא!" הוא שומט את הכדור מידיו ופושט את זרועותיו לקבל את ניסיון הזינוק הכושל של חג'. לעצם העובדה שהוא מאושר לראות את הכלב שלי פה פתאום, יש מניע די שקוף, אם חושבים על זה קצת. הוא מסתכל לכיווני כאילו כבדרך-אגב ורואה אותי בחסות צילו של אשל גדול. הוא מתעלם ואני מתעלמת בחזרה, ורק חג' זוכה לכל תשומת-הלב האפשרית. "חג' בוא הנה מייד! בוא חג'! בוא אליי!" הוא מסתכל אליי ולשונו משתרבבת החוצה בעונג, כשהזנב חובט וחובט לכל עבר. כמו "ילד-מריבה" באולם בית המשפט שנגזר עליו לבחור בין אימא לאבא, נע ונד ראשו הנה והנה בבלבול. הוא כבר מתחיל לרוץ אליי חזרה, כשהמניאק פוקד עליו: "חג'! בוא הנה מייד! לא! הנה חג'!"
שוב סובב לו הכלבלב המבולבל שלי אליו, אלא שאז הוא נמלח בדעתו ומסתובב חזרה ורץ אליי בהחלטיות. שעה שאני מלטפת את פרוותו, אני מסתכלת אל המניאק ישר לעיניים בלי להגיד כלום.
באותו הרגע ממש זוג כפות ידיים מפתיע אותי מאחור, כשהן אוחזות לי בראש ומנשקות את תלתלי הבקבוקים שלי. "יופי שבאת מותק. כבר פחדתי ש…תשני את דעתך."
אני ניגשת עם ליאת אל עבר אזור הישיבה, שם נמצאים החברה'. כולן משוחחות וצוחקות גם מסתם בדיחות מפגרות. אני בכלל לא נמצאת איתן. כשברכי האחת מקופלת אני עושה לעצמי 'דגדוגים' בין האצבעות, וכולי מרוכזת בגוף גברי בעל מסה של שרירים, וגובה של מטר ושבעים ותשעה סנטימטרים. המניאק מכדרר וזורק וקולע סל חלק לגמרי. אחר כך הוא רץ במהירות, הודף קודם את ניר ואחר כך את אורי שין בדרכו אל הכדור, וזוכה לתפוס אותו בשנית.
הוא יודע מצוין שאני מסתכלת עליו כל הזמן הזה. גם מישהי אחרת רואה אותי פתאום ממוקדת בו, מהופנטת מבלי לשים-לב עד כמה. בזווית העין אני מבחינה בחיוך הרחב שלה הולך ומתפשט.
______________________________________________________