בזמן שחיכיתי לליאת- פרק א

המפץ הגדול

חם. מגעיל. האוויר עומד ואין אפילו משב קליל של רוח שיבוא וירענן קצת.
אני כורעת על שפת המדרכה, מחכה. כבר עברו לפחות איזה עשר או שתיים-עשרה דקות מאז שליאת נכנסה פנימה. אוף…איזה עצבים איתה זאתי. מה היא חושבת לעצמה, שיש לי כל הערב רק בשבילה?
איכס. איזה איכס המזג-אוויר הזוועתי הזה…איכס. פשוט אין מילה אחרת לתאר את זה.
אני נותנת לה עוד שתי דקות וזהו. אם היא לא תצא אני הולכת. מה זה הולכת…? עפה מפה. עפה הכי גבוה שאפשר. הכי רחוק שאפשר. אני מוכרחה לצבוע מחדש את הציפורניים. איך זה שלא שמתי לב שככה הלק דהה? בקושי נשאר לק. יו… בזרת כבר אין לק בכלל. פדיחה. פדיחה גדולה. מעניין אם ראו את זה…מעניין מה כבר דברו עליי מאחורי הגב…
(אני זורקת הצצה חפוזה וטעונה אל עבר דלת הסופר. דבר לא קורה. אין נכנס ואין יוצא. לליאת אין שום זכר). נו, באמת כבר…סתומה אחת. די! אני לא מחכה לה יותר. נמאס לי.
(אני באה להתרומם. מניחה את האצבעות על שפת המדרכה וכמעט נותנת פוש כלפי מעלה…)יו…מה זה הריח הזה? איזה בושם טוב, אלוהים ישמור לי על…(דמות אישה בשנות השלושים המוקדמות לחייה מגיחה בעקבות הבושם. היא לבושה בשמלה דקה ופרחונית בגוון סגלגל בהיר,בשיערה הצבוע בלונד מעין בנדנה, ולכפות רגליה כפכפי גומי כחולות מן הזן הישן והמוכר. טלפון-נייד תלוי בסרט בד ירוק על גבי צווארה. צבע עורה חום די כהה עם רמיזות בוטות לשיזוף-יתר טרי. היא קצת שעירה בידיים. אבל רגליים היא עשתה.)כשאין מילים אז אין מילים. ולא צריך להתאמץ למצוא מילים כשאין. בכוונה אין. צריך פשוט להתכוונן אל תוך ההרגשה, וזה מה שאני עכשיו עושה. מתכווננת ומרגישה. מרגישה את הבנאדם היפה הזה עם הריח הנפלא הזה, שעובר פה לידי ומכה במטהו ועושה קסמים. אני למטה והיא גבוהה מעליי. אם אני לא מנסה לתפוס את כולה אז המבט שלי תופס רק את אצבעות הרגליים שלה בכפכפים. יו…אני מתה. פשוט מתה. איך זה שאף פעם בחיים שלי לא נמשכתי ככה לכפות רגליים של אף אחד…? יכולתי להתנפל לה על הרגליים ולאכול כל אצבע בנפרד…אני נרטבת ומכפות רגליים בלבד? לא, רגע. כולה מקסימה. איזה גוף יפה יש לה. היא מלאה לגמרי בטוב-טעם. מושלמת. אני מזיעה והפעם זו לא הלחות. אני משוכנעת בכך. הבטן שלה משהו מתוק שאין לו כל הסבר. המבט שלי עולה טיפ-טיפונת מעלה ומטפס לו, מנצל את העובדה שהיא טרודה בהסתכלות הצידה ממני. הנה אני סוקרת נורא-נורא בזהירות ובחשש את השדיים שלה. הם די קטנים האמת. כמעט כמו של נערה בגילי. אבל הפטמות שלה זקורות. יו, ממה הן זקורות? מה, יכול להיות מצב שהיא חרמנית כרגע ? אבל ממה? על מי היא מסתכלת?
"את באה? אימא עייפה ורעבה ונהיה מאוחר."
"אם…אם…אימא, אם…מה הם דיברו?"
"מי? מי דיברו מותק?"
"אם…אם…הא, האנשים מקודם." הילדה הזאת תהיה יפה לפחות כמו אימא שלה. מה זה יפה…כוסית ממש. רואים את זה כבר מעכשיו. אימא כוסית כזאתי, אלוהים ישמור לי עליה.
"נו ניצן מותק, בואי כבר! אנחנו מאחרות וחם לי נורא. וחוץ מזה את מוכרחה לאכול תיכף."
"לאכול?"
"כן." (הילדה הולכת ממש לידי. אני אוספת את הרגליים אליי שהיא לא תמעד עליהן בטעות. היא מסתכלת עליי ואני מוציאה לה לשון ארוכה, ועושה לה פרצוף אינפנטילי עם חיוך רחב-רחב. עיניה נפערות גדולות בעת שהיא ממשיכה ללכת ולא מסתכלת קדימה. אוי. לא. היא נופלת עם הפנים ישר על השביל וחוטפת מכה. בכי גדול והיסטרי. אני עצמי נתקפת היסטריה ומתרוממת חיש ממקומי לעזור לה.)
"נו, את רואה שאת עייפה? אמרתי לך. די ממי, די. לא קרה שום-דבר. בואי נעשה נו-נו-נו! לרצפה, טוב?"( אני מתכופפת אל הילדונת הבוכייה והיא רכונה בסמוך מאוד אל גופי. מכשיר הנייד שלה מתנדנד לו באוויר, קשור בסרט הירוק. הריח הזה תיכף יפיל אותי למטה. אני מסתחררת לגמרי רק לשנייה אחת.)
"יו, מה-זה סליחה. אני נורא מצטערת, ממש לא התכוונתי. אני כזאתי מפגרת לפעמים…"
"לא, די. מה פתאום? היא סתם עייפה, וככה זה כשהם עייפים. כל זבוב הופך לפיל."
"נכון ניצני? נכון שלא קרה לך כלום? הנה, תגידי לדודה שלא קרה לך שום-דבר."
(ניצן שומעת ודווקא מגבירה עוד יותר את הבכי שלה. ואני הייתי מוכנה להושיב אותה במקומי על שפת-המדרכה, ולהיות מעכשיו במקומה הילדה הכוסית הקטנה של האימא הכוסית שלה…)
אני מבינה שאין לי יותר מדי מה לעזור, וחוזרת לשבת על שפת המדרכה, מקפלת את הרגליים יהיה מה שיהיה. האישה היפה שלפניי כורעת עדיין אל ילדתה ומקנחת לה את האף. אני מנצלת לגמרי את ההזדמנות ושודדת מבט מלא בתשוקה ולהט-בשרים. אני מבחינה פתאום בחריץ התוחם את צמד שדיה הקטנים, בשעה שהיא ככה כפופה מטה. המבט שלי מתמקד שם ומתגלש לו מטה אל מתחת לשמלה. אין שום סימן לחזייה עליה. הייתי מוכנה להישבע. הלוואי ויכולתי לוודא. המבט הצמא שלי מזדחל ומטייל בתוך הגוף המושך והסקסי ואני מאמצת לי עשרים כפות ידיים כדי להספיק בזמן הזה כמה שיותר. כל כף-יד נותנת לחמש האצבעות שלה להיכנס ולתור נקודות מעניינות בנוף הנסתר שלה. אצבעות אחדות נוגעות וממששות לה את הפטמות, בשעה ששתי כפות ידיים אחרות ממש חופנות את השדיים עצמן. כף יד אחת מלטפת לה את הבטן ואחרת כבר גולשת ועושה את דרכה אל משולש הקסם. היד הזו נכנסת חרש בין תחתוניה האדומים והאצבעות אינן מבזבזות זמן יקר. הן חשות בדגדגן שלה ומעסות אותו ומעבירות ליטופים קלילים ומהירים, חולפות בסך על הדשא שזה עתה כוסח כמעט עד דק. אני מתמקדת לה בפנים ומתמוגגת כשהן מתעוותות בעונג ובחרמנות. הכוס שלה מתחיל להיות רטוב ממיציה וחלקלק ומזמין. גם הכוס שלי מגיב באותה המידה, ואני שוחה בתוך מיציי שלי…היא נאנחת ונאנחת ופושטת את שמלתה ומורידה את התחתונים ו…היא צועקת שהיא רוצה אותי כולי בתוכה, ושהייתה עושה את הכול כדי שהיא ואני נוכל להתייחד לכמה רגעים באיזה חור נידח בסביבה.
היא מתרוממת פתאום בשעה שניצן כבר נרגעה, ומקדישה כמה רגעים לעצמה לשם-שינוי. היא שולחת יד אל הבנדנה ופורמת אותה. כשהבנדנה בידיה היא מנערת את שיערה הארוך, ואני מבחינה בפסי- הצבע הבולטים. היא מנערת את הבנדנה באוויר כמה פעמים ואז מסדרת אותה ושוב קושרת אותה לראשה. פתאום אני שומעת מוסיקה די טכנית ממש סמוך. זה הנייד שלה והיא חולצת אותו מעל צווארה ומשיבה.
"…אני, כן. אני יודעת. אני יודעת. אמרתי כבר, לא?" היא שותקת ופניה די מואסות בבן-שיחה. טיפ-טיפונת מרחיקה את המכשיר מאוזנה, כמו הייתה נותנת לו לברבר כאוות-נפשו.
"טוב גידי, אנחנו בדרך נו. היא נפלה קצת ועשתה מזה מי-יודע-מה, ו…כן. עכשיו היא נרגעה. כן. אנחנו באות. מה עם הסלט? גמור? לא תיבלת? נו, טוב. אני אתבל כשנגיע. כרגיל…" היא מנתקת ותולה שוב את מכשיר הנייד שלה על צווארה.
(הילדה הרגועה כבר בסדר גמור. היא חיכתה בקוצר-רוח שאימה תסיים לדבר בטלפון)"אבא?"
כן פשוש. זה היה אבא בטלפון. ואת יודעת מה?"
"מה?"
"הוא הכין לנו ארוחת ערב, והוא כבר נורא רוצה שנבוא לאכול אותה. אז אולי…אולי את ואני נתחרה בריצה עד הבית?"
"נתחרה?"
"כן. מוכנה?(הן אכן מסתדרות במקומן לקראת הזינוק, היא חולצת את הכפכפים הכחולים מכפות רגליה ונותרת יחפה)רגע. אולי…(היא מביטה פתאום אליי)הדודה מוכנה להזניק אותנו?"
"הדודה מוכנה להזניק כל עוד יפסיקו לקרוא לה דודה(חיוכה ממיס אותי ואני מזניקה אותן, והן פוצחות בריצה. הכוסית הגדולה נותנת פור לזו הקטנה.)."
אני ממשיכה להתבונן ביופי שהולך ונגוז, הולך ומתרחק ונעלם מעיניי. אני בקושי רב מאוד מצליחה לעכל את מה שהיה פה ברגעים האחרונים. התאהבתי.
את גבי דוחפת פתאום ברך מכאיבה.
"אח…מה זה? את פסיכית או מה את?"
"פסיכית עם דיפלומה ומגנום שתיכף נוזל ביד!" אני מקיפה פתאום את שתי רגליה של ליאת בזרועותיי, ומפילה אותה ארצה בתור נקמה. ומה-זה צוחקת…היא צווחת והשקיות המלאות והמרשרשות שלה עפות לה מהיד.
"טינופת…מפגרת, אבלה אחת…עכשיו גם לא תקבלי את ה מגנום שהבאתי לך." היא צוחקת בקומה, טופחת על ברכיה לנקות פרורי-חול מהן.
"זה הכול בגלל שייבשת אותי כל כך הרבה זמן. מגיע לך סתומה."
אחרי שאני עוזרת לה ללקט את מעט הפריטים שהתגלגלו החוצה מן השקיות, אני מהרהרת רגע.
"תגידי, ראית אולי קודם בסופר או בסביבה איזו מישהי חדשה פה, עם שמלה סגלגלה כזו, ובנדנה?"
"מה, עם ילדה קטנה?"
"כן. כן, בדיוק. ילדה בת חמש כזה…" ליאת מסתכלת אליי בחיוך כזה ערמומי-משהו.
"הם חדשים בקיבוץ. זאת משפחת-חרוב."
"אה. באמת?הם יגורו פה?מה, תושבים כאילו?"
"תושבים כאילו. נכון יש להם ילדה מה-זה ממי?"
"כן(כוסית לעתיד כמו אימא כוסית בהווה)…"
"אה,אני באמת סתומה. את הדבר הכי חשוב לא אמרתי לך. האימא, אור תהיה המחנכת החדשה שלנו בשנת הלימודים הקרובה. בעצם בגלל זה הם באו הנה."
אני מרימה את מבטי ישר אל ליאת וכולי נשטפת בזיעה. את פעימות הלב שלי אפשר לשמוע עד הולנד.