בועות של יהלומים – פרק ניסיון

הם ישבו שם ושתו. השעה הייתה קרוב לארבע בבוקר ואני רק יצאתי החוצה כדי להשתיק את הכלב הזה שלי שלא סתם את הפה.
לא הכרתי אותם בעבר. בחיים גם לא הייתי מעיזה להתקרב אליהם כי מאז ומתמיד זה הפחיד אותי. כל ההסתובבות הזאת בלילות בשביל לנדנד לחבורת שתויים אידיוטים בשביל למשוך תשומת לב מיותרת.
היה קפוא בחוץ. שמתי עלי את המעיל הורוד עם ההדפס של הפרפרים וירדתי במעלית לכיוון הלובי. כבר מרחוק ראיתי אותם. הם ישבו במעגל שבמרכזו עמדו שתי נרגילות . בקבוק ויסקי מתגלגל לאחד מהם מבין הרגלים, צורחים כמו פסיכים, מסטולים. לחלוטין.
עצמתי עיניים בחוזקה. ״עוד שניה זה נגמר״. הלכתי בשתיקה מביכה עם סאקי הכלב החדש שלי שלבל נשכח- רק בגללו אני ערה עכשיו.
בדומיה שופעת חששות יצאתי מהחנייה וירדתי לכיוון השביל של הרחוב . הרעש הלך והתחזק ועם הרעש שהולך ומתגבר, השיניים רק נקשו יותר ויותר אחת בשנייה. מפחד? מקור? אין לי מושג. ידעתי רק שאני רוצה לישון.
פיו, איזה מזל! מטר אחרי שעברתי אותם ירדה לי אבן מהלב . רגלי נתקלה בבקבוק הויסקי המתגלגל. הרמתי אותו והתקדמתי לעבר הפח הירוק. הייתי גמורה מעייפות. עפעפי נהיו כבדים ואני עמדתי ולא זזתי. בראשי דמינתי איזה פרצוף הולך להיות לי שארדם למורה המפלצת למתמטיקה מחר בשעת אפס.
״בבבבוםםם!״ עייני נפקחו לרווחה! זה היה הרעם הכי גדול שאי פעם שמעתי ! פחד אלוהים ! גשם חזק החל לרדת. נשימתי נעתקה, ידיי קפאו ופתאום שמעתי ״קראאאששש!״ הבקבוק הענק של הויסקי נשמט מידי והתנפץ על המדרכה למליון חלקים קטנים .

כל חבורת השתויים סובבה את ראשה בבהלה. אישוניהם קפאו. כולם נעצו מבט רק במשהו אחד . והוא אני.

הם צחקו , אחר כך קמו על רגליהם והחלו ללכת לכיווני . האצתי את הליכתי . פזלתי אחורה. הם האיצו את שלהם. המשכתי ללכת . מהר . מידי פעם פזלתי אחורה ושמעתי את נשיפותיהם שהולכות ומתקרבות … מצמררות חושים, מנקרות את אוזניי.

באותו הרגע , רציתי רק דבר אחד . רציתי שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי. רציתי למות.
הסתובבתי אחורה . חייכתי חיוך מאולץ והתנדנדתי אחורה כמו שיכורה שרעם הקפיץ אותה כי היא נרדמה בעמידה . התפללתי לאלוהים שכאן הכל יגמר. במבט מסכן של חבורת שיכורים מגודלים. הגשם הלך והתחזק. באותו הרגע הם התקדמו. הרגשתי איך הרוק לא נבלע לי בגרון. לקחתי את הכלב בשתי ידיי והתחלתי לתת ריצה לעבר דלת הלובי האחורית של הביניין. שמעתי מאחורי נשיפות. הן הלכו והתחזקו . ריצה של דקה שנמשכה כמו נצח. הגעתי לבניין שלי. הינה תיבות הדואר! הקשתי את הקוד לכניסה . שיט! טעיתי מהלחץ! עוד פעם… ועוד פעם טעות … אצבעותיי כאילו החליקו בכוונה . בסוף הצלחתי. הנערים מתקרבים לעברי בצעד אחר צעד. שמתי את רגל ימין בשטיח הכניסה, החלקתי ב ״טראאחח״ אחד גדול ודפקתי שפגט משגע בכניסה לבניין. ממש חומר משובח לתוכנית של יגאל שילון. סגרתי את דלת הזכוכית הגדולה מאחורי . החזקתי בידיות והתנשפתי כמו ספורטאית אולימפית שסיימה מרתון. הזמנתי מעלית וירדתי לקומה 1- . ירדתי , עם חולצה ספוגה במים קפואים וכלב מבסוט ושמן שסוחבים אותו בידיים כל הדרך. בידי היה מפתח למחסן של הדירה שלנו. הלכתי במסדרון הארוך שם נמצאים כל המחסנים של כל דירות הבניין. דלתות לבנות מופיעות בזו אחר זו . עוד דלת… ועוד דלת… אחרי הליכה של שתי דקות סוף סוף הגעתי . ״38״- מספר הדירה שלי שנכתב באותיות זהב מרשימות נראה לי לפתע כמו האור בקצה המנהרה. פתחתי את הדלת בחריקה . סגרתי אותה ונעלתי את עצמי. שקט שרר במחסן. ישבתי על הרצפה הקרה. בחושך. הכל היה שקט לפתע. נשמתי ברוגע . לא זזתי. עצמתי את עיניי לאט.. לאט. הכלב בא ונצמד לגופי שהתחמם. שמתי את ידי על פרוותו החמה. הצמדתי אותו אלי וחיבקתי אותו חזק חזק רק אני והוא במחסן. לבד. בחושך . היה שם נעים, וחמים . הרגשתי שלווה ורגועה.

אלא שפתאום, הרגשתי יד קרה וגדולה מונחת על כתפי.