בוני והאלים: פרק ראשון

אני מורידה את התיק מכתפי, ובוחנת את שדה התעופה, אני יודעת שזה לא דבר שרבים עושים, אך אני תמיד עושה את זה.
אני אוהבת שדות תעופה, אני אוהבת את העובדה שלמרות שהם נמצאים במקומות שונים לחלוטין, הם תמיד נראים אותו הדבר מבפנים, אני אוהבת את העובדה שאני כנראה לעולם לא אפגוש אף אחד מהאנשים האלו בחיים.
אני מרגישה בטוחה פה, ולא רק בגלל כל אותם שומרים העומדים על יד הדלתות ובוחנים כל אחד מאיתנו במבטי הנץ שלו, אני מרגישה בטוחה פה בגלל שמקומות כמו אלו, הם תחנת ביניים בין מקום אחד לאחר, זה כמעט כאילו הזמן קופא פה.
"מחפשת אותי, מלאך?" קול לוחש באוזני, כל-כך רך ומזמין, אך בו זמנית הוא גם גורם לליבי לעצור מלכת.
אני מסתובבת לעברו, אך לא משום שאני תוהה מי הוא, לא, אני יודעת בדיוק מי הוא, אלא פשוט בגלל שיהיה לי נוח יותר לדבר איתו פנים אל פנים.
"אמר האל לבת האנוש." אני אומרת, וחיוך עוקצני על שפתיי. אני לא בטוחה למה אני עושה את זה, למה אני לוקחת חלק במשחק החתול והעכבר הזה, אבל אני מניחה שאני פשוט לא יודעת איך להתמודד איתו בדרך אחרת.
כאשר אני אומרת הוא, אני מתכוונת כמובן לקופידון, וכן, אני מדברת על אל האהבה המפורסם, אם כי נאי חייבת להודות שהוא לא מה שציפיתי שיהיה, הוא בהחלט לא היה תינוק בחיתולים.
אני לא יודעת מה הוא עושה פה, למה הוא מוצא עניין בי, אך נראה שאני לא יכולה להיפתר ממנו, נראה שהלב הבתול שלי מוצא חן בעיניו יותר מידי.
"הו, אבל את לא בת אנוש רגילה, נכון?" הוא שואל ומחליק את ידו על לחי, היו לו ידיים רכות, דבר שלא הייתם מצפים ממישהו שנראה כמוהו.
עיניו הכסופות פוגשות את עיני, ולמרות שאני רוצה להסתובב וללכת, אני לא יכולה לנתק את מבטי ממבטו.
פעם חשבתי שזה מוזר, שאיש לא שם לב לחילופי הדברים בינינו, לתוכן שיחתנו, אבלאך עם הזמן למדתי שבני אדם הם יצורים אדישים, עסוקים בעולמות הקטנים והמטופשים שלהם, ואפילו אם הם היו שומעים משהו, הם היו מעמידים פנים שדמיינו זאת, הרי אנשים לא מוכנים להאמין לדבר אשר יכול למוטט את המציאות שלהם.
"אתה כמו תקליט שבור אתה יודע?" אני שואלת ומתחילה ללכת לכיוון לא ברור."אתה תמיד אומר לי את אותם דברים בדיוק, אתה לא חושב שזה הזמן לחדש משהו?" אני מוסיפה, יודעת שהוא ממש מאחורי, לא נותן לי מנוחה לרגע.
"אתה כמו תקליט שבור אתה יודע?" אני שואלת ומרימה את התיק שלי, מוכנה להמשיך ללכת."אתה תמידאת אותו הדבר בדיוק, אתה לא חושב שזה הזמן לחדש?" אני זורקת את המשפט מעבר לכתפי, יודעת שהוא עוקב אחרי כל צעד שלי ולא יתן לי להנות מהמחשבה שאני יכולה להיפתר ממנו.
"אני לא אומר לך שום דבר חדש, בגלל שזה לא משנה דבר." הוא אומר ותופס בידי, זה גורם לי לעצור, אך לא להסתובבל עברו, לא שזה מפריע לו במיוחד משום שלפני שאני מבינה מה קורה, אני מביטה עמוק לתוך עיניו ובקושי יכולה לנשום.
"בהתחלה ניסיתי, את יודעת," הוא לחש, יודע שהדרך בה אנחנו עומדים מושכת תשומת לה אך הוא לא רוצה שאיש חוץ ממני ישמע את דבריו, לא בגלל שהוא פחד ממה שה םעלולים לשמוע, אלא בגלל שהוא רצה פרטיות ברגע ההוא."אבל עם השנים, זה נהיה קשה יותר ." הוא ממשיך, ועיניו ממוקדות בי, כאילו הוא מנסה לחקוק את הרגע הזה במוחו, כאילו הוא מנסה לבלוע אותי במבטו.
אני תוהה למה שהוא ירצה לזכור את הרגע הזה, אותי, הוא הרי אל, בטח יש לי זיכרונות מדהימים, דברים שמעולם לא חלמתי עליהם אפילו.
"שנים?" אני שואלת, לא מבינה על מה הוא מדבר, הוא הופיע רק בחצי השנה האחרונה, ומעולם לא ראיתי אותו לפני כן, אני הייתי זוכרת מישהו כמוהו.
"את באמת לא יודעת מי את, נכון?" הוא שואל לפתע, וחיוך מופיע על שפתיו, כאילו זה דבר נפלא.
"אני יודעת בדיוק מי אני," אני אומרת בכעס."קוראים לי בוני רו, אני ילדה נטושה שאיש מעולם לא רצה, ולמרות שהחיים שלי לאחרונה היינו די מדהימים, אל מסוים ממשיך להרוס אותם כל הזמן." אני אומרת, אבל אני לא חושבת שהוא אמר מילה ממה ששמעתי, נראה שהוא עסוק במחשבות כאשר החיוך הטופש ההוא על שפתו.
"זו לא מי שאת באמת," הוא אומר וצוחק בזמן שהוא מחבק אותי."אני עוד אגרום לך לזכור אותי, פסיכה יקירתי." הוא נראה מאושר כאשר הוא אומר זאת, אך כל שאני יכולה לחשוב עליו, זה שהוא איבד את זה.
"אין לי מושג על מה אתה מדבר,אבל אם תסלח לי, יש לי טיסה להגיע אליה, ואני באמת מעדיפה להיות על המטוס מאשר פה עם אל משוגע למחצה."