בדרך אל החופש.. – סיפור חדש- פרק 2.

-נקודת המבט של אשלי-

נכנסתי אל המטבח הגדול שלנו והתיישבתי ליד השיש. נאנחתי במקומי, מסתכלת על השעון, 11 בלילה. הזמן לא עובר, וככל שאני נמצאת פה יותר ככה אני מרגישה יותר חנוקה. ליבי הלם בחוזקה, אני לא מאמינה שאני הולכת לעשות את זה. היום בלילה, בפעם הראשונה בחיי, אני הולכת להתגנב החוצה. היום בלילה אני אצא למועדון בפעם הראשונה בחיי. אף פעם לא התנגדתי להורים שלי, אף פעם לא עשיתי משהו שהם לא יודעים עליו. כל חיי אני בתפקיד הבת המושלמת, זאת שלא מורדת ולא עונה בחוצפה ותמיד מתנהגת בנימוס.. ומה יוצא לי מזה? להיתקע בבית. כי כמו שאבא שלי אומר- 'ניראה לך הגיוני שיראו את הבת של נשיא ארצות הברית יוצאת למועדוני לילה? מה אנשים יחשבו?'- אני מצטערת להודיע לך אבא, אבל אתה זה שבחר את התפקיד הזה, לא אני. זה ממש לא הוגן שאסור לי לצאת לבלות רק בגלל הפחד של מה שיחשבו. אני כבר פאקינג בת 20, ואף פעם לא יצאתי למועדון, אף פעם לא שתיתי, אף פעם לא הייתי במסיבה עם חברים. זה תמיד היה הקוקטיילים הרשמיים של אבא, שם הייתי צריכה ללבוש את השמלה הנפוחה עד לברכיים, ללבוש את החיוך המציק ולהיות הבת המושלמת.
אבל אני לא מושלמת. מבחוץ אני מחייכת, אבל מבפנים.. בא לי לנער אותם, לצרוח עליהם שבגללם אני מפספסת את שנות הנעורים שלי, שבגללם אני שונה מכולם. אני לא צריכה לתאר את הפדיחות שזה עושה לי שאנשים מגלים שעדיין לא הייתי אף פעם במועדון, נכון? או שעד עכשיו אף פעם לא התנשקתי כי אין לי שום פרטיות עם השומרים הארורים של אבא שלי שנמצאים איתי בכל שנייה במהלך היום. כן, זה פדיחות. אני עוף מוזר, שונה מכל בנות הקולג' שאיתי שניסו כבר הכל בחיים-התנשקו, אהבו, רקדו, שתו.. בעיקרון עשו את כל מה שאני רוצה לעשות, אבל מפחדת לעשות כי אין לי אומץ לצאת נגד ההורים שלי.
אבל היום זה הולך להשתנות. נמאס לי. זאת ההזדמנות המושלמת. ההורים שלי עסוקים עם הערב הזה, והם בכלל לא ישימו לב שאני לא נמצאת. בזמן הזה אני סוף סוף אעשה לפחות דבר אחד מהרשימה שלי. כן, יש לי רשימה- 'דברים לעשות'… זה כל הדברים שאי פעם רציתי לעשות אבל פחדתי בגלל ההורים שלי. לפחות משהו אחד הולך לרדת מהרשימה הזו הערב.
הסתכלתי שוב בשעון, השעה 11:25. זה הזמן לפעול. קמתי מהכיסא עליו ישבתי, לובשת על עצמי את הפרצוף הכי מסכן, חולה, מיוסר וסובל שיכולתי. כבר אמרתי שאני טובה בפוקר פייס, נכון?
"אמא.." מלמלתי לה באוזן כשהגעתי אליה. היא עמדה ודיברה עם מישהו שלא מעניין אותי אפילו לדעת את שמו. היא הסתובבה אלי, וראתה את ההבעה על פני. מהפרצוף שלה, אני כבר רואה שהיא מאמינה.
"מה קרה לך מותק?" היא שאלה בדאגה, מסתובבת אלי.
"אני.. אני לא מרגישה טוב.. אני עולה לחדר לישון.." מלמלתי עם עיניים מעט עצומות, מנסה להיראות חלשה. אפילו הנחתי את ידי על כתפה, להראות ש 'אין לי כוח' לעמוד.
"אוי, את רוצה שאני אקרא לרופא?" היא הניחה את ידה על מצחי, בודקת אם יש לי חום. "מתוקה שלי, את ממש חמה…" ברור שאני חמה. לא סתם ישבתי עכשיו במבטח רבע שעה עם מטלית חמה על המצח. כן, כן.. אני גאון. ידוע.
"לא אין צורך ברופא.. בטח סתם עייפות או משהו. אני אעלה לישון.. זה יעבור.." חייכתי לה בחיוך קלוש ולא חיכיתי לתשובה, פשוט הלכתי- ממש לאט- לכיוון המדרגות ועליתי בהן, לכיוון החדר שלי.

נכנסתי לחדר ונעלתי את הדלת אחרי. הוצאתי מהארון שלי את הבגדים שהכנתי לעצמי. שמלת מיני שחורה עם גב חשוף ועקבים בצבע שמנת. נעמדתי מול המראה, מסתכלת על עצמי. אני יכולה לעשות את זה. אין ברירה, הם הביאו אותי לזה. אם הם היו נותנים לי קצת חופש, לא הייתי צריכה להתגנב החוצה ולשקר להם. הברשתי במסרק את השיער השטני הארוך והחלק שלי, שהגיע לי עד לתחת. לא הסתפרתי כבר שלוש שנים בערך. אני אוהבת את האורך הזה, השיער שלי היה הדבר היחידי בערך שאהבתי בעצמי. למרות שאני לא שמנה או משהו, אני דווקא דיי רזה, והחזה שלי שופע, מידה C בחזייה, והעיניים שלי בהירות, בצבע חום דבש ממש בהיר. אספתי את השיער לגולגול וקשרתי אותו בגומייה. הוצאתי מהמגירה של השידה שלי את הפאה שקרוליין הביאה לי אתמול והנחתי אותה על ראשי. זה היה.. שונה.. פתאום ראיתי את עצמי עם שיער שחור, פוני לצד, ואורך שמגיע מעט אחרי הכתפיים שלי. דווקא מתאים לי שחור.. ובהחלט לא זיהיתי את עצמי. ואם אני לא מזהה את עצמי, אין סיכוי שבעולם ששום פאפארצי יזהה אותי. בכל זאת, אם אני רוצה שההתגנבות שלי תישאר בסוד ולא תצא לעיתונות, אסור לי להיראות אני. כולם מכירים אותי, אין אחד שלא מזהה אותי. אז פאה שחורה שהיא ההפך הגמור ממני זה בדיוק מה שאני צריכה.
התלבשתי במהירות ויצאתי מהחדר, מציצה למטה, רואה שאין אף אחד במרחב הקרוב. ירדתי למטה במהירות, מורידה את ראשי שאף אחד בטעות לא יראה את פניי. הייתי כבר למטה במדרגות כשראיתי את קירה, העוזרת האישית שלי עוברת מולי. היא הסתכלה עלי, חייכה והמשיכה ללכת. היא בהחלט לא זיהתה אותי. מעולה. יצאתי מהדלת, מברכת לשלום את כריס, השומר האישי שלי שאפילו הוא לא זיהה אותי עם השיער השחור ושמלת המיני, אף פעם לא לבשתי לבוש כזה חושפני. בדרך כלל השמלות שלי מגיעות עד לברך, השמלה הזאת הגיעה לאמצע הירך. הלכתי כמה מאות מטרים על העקבים, מחכה שקרוליין תגיע ותאסוף אותי.

"מי זאת הכוסית הזאת??" קרוליין חייכה אלי כשנכנסתי לרכב שלה. היא אחת החברות הטובות שלי, אני מכירה אותה עוד לפני שעברנו לגור בבית הלבן, לפני שמונה שנים. יש לה שיער חום מתולתל שמגיע עד לאמצע הגב. העיניים שלה בצבע חום כהה והיא טיפה שחומה. היא לבשה שמלת מיני אדומה ונעלי עקב אדומות.
"אני לא מאמינה שאני עושה את זה.." מלמלתי אליה בזמן שהיא נהגה.
"הגיע הזמן, אחותי. היום סוף סוף, את תהיי כמו כולם." היא חייכה אלי. הנסיעה עברה לי מהר מידי, צחקנו ושרנו עם המוזיקה באוטו שלה. אני מודה שהתרגשתי. אם אני נהנית ככה רק מהנסיעה למועדון, מה יהיה שאני אגיע לשם.. אחרי נסיעה של עשר דקות קרוליין עצרה בחנייה של המועדון. יצאנו החוצה ונעמדנו בתור. היו הרבה אנשים שם, רובם צעירים. נכנסנו פנימה אחרי המתנה של כמה דקות, היה ממש צפוף בפנים, ומחניק.. אבל לא איכפת לי. אני במועדון!
הלילה היה כיף, רקדנו אני וקרול עם עוד כמה חברים שנפגשנו איתם שם, ואפילו שתיתי, קצת, אבל אני בהחלט יכולה להגיד שהורדתי עוד דבר מהרשימה שלי.
אחרי שעתיים של ריקודים קרול ואני עלינו לקומה השנייה, מסתבר שיש לה שם כמה קשרים וזה מתחם ה-VIP של המקום. נכנסנו פנימה והיו פה צעירים, אבל היה פה הרבה פחות צפוף, והמוזיקה הייתה חלשה יותר, לפחות אפשר לדבר בלי לצרוח.
"אני הולכת להביא לנו שתייה." קרול חייכה אלי ועזבה אותי. הקיר השמאלי של החדר היה עשוי מחלון, והיה אפשר לראות את כל המועדון שלמטה. נשענתי על המעקה ששם, מביטה על כל האנשים למטה שרוקדים ונהנים.

"את יפיפייה." שמעתי קול לידי. הסתכלתי לעבר הקול וראיתי בחור, עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות. הוא היה טיפה מעל הגובה שלי. חייכתי במבוכה ולא עניתי, הפניתי את מבטי אל החלון, ממשיכה להביט באנשים שלמטה. "איך קוראים לך?" הוא המשיך לנסות לפתח שיחה.
"אש.. אמבר." כמה סתומה אני יכולה להיות!? כמעט אמרתי את השם האמיתי שלי..!
"אמבר.. שם יפה.." דהה, אם בחרתי בו ברור שהוא יפה. חייכתי אליו, אני כבר מנוסה בחיוכים.
"אז מה את אומרת אמבר, שנלך למקום שקט יותר?" הוא קרץ לי והתקרב אלי, יותר מידי קרוב. התרחקתי הצידה, מביטה בו בפנים של 'מה ניראלך??'.
"לא ניראלי.." פלטתי.
"קדימה.. אל תהיי קשה.." הוא הושיט את היד ונגע לי בכתף. הצטמררתי, ואני בטוחה שהפנים שלי הביעו את הפחד שעבר בי באותו רגע. מה לעזאזל הוא רוצה ממני?? שנייה אחרי זה הרגשתי יד נכרכת מסביב למותניי. קפאתי במקומי, נשימתי נעצרה.
"חיכית לי הרבה, בייב?" הבטתי במי שאחז במותניי. הוא נעמד לידי, קרוב, ידו על המותן שלי. הוא חייך אלי, יוצר לעצמו גומות על הלחיים, תלתלים נשפכו לצידי פניו. מה לעזאזל הולך פה!? למה ניראה לו שהוא נוגע בי ככה? מי מכיר אותו בכלל!?
"מה.. אממ.. לא.." גמגמתי, ולקח לי שנייה להבין שהוא בעצם ניסה לעזור לי עם הבלונדיני הזה.
"מצטער שאיחרתי.." הוא חייך אלי שוב. "אתה צריך משהו?" הוא פנה להביט בבלונדיני הזה, שהסתכל עלינו בפנים מלגלגות.
"תעשה לי טובה, היא אפילו לא מכירה אותך.." הוא פלט. שיט. מאיפה הוא יודע? בטח מהבעת הפנים שלי. יופי אשלי. כל הכבוד לך. דווקא עכשיו החלטת לשכוח את הפוקר פייס שלך?!
"אני צריך להוכיח לך?" המתולתל הרים גבה בזלזול. רגע, מה? להוכיח? על מה הוא מדב-
המחשבה שלי נקטעה. לא עיכלתי עדיין את המילים שלו ושנייה אחרי זה הרגשתי את היד שלו שעל המותן שלי מקרבת את גופי לשלו, היד הפנויה שלו אחזה לי בפניי והוא הניח את שפתיו על שלי. הרגשתי את ראשי מסתחרר, לא הבנתי איפה אני, שכחתי מהמועדון, פתאום הכל נהיה שקט, פתאום כבר לא שמעתי את המוזיקה, כל מה שעבר לי בראש היו שתי מילים- 'אני מתנשקת'.
זה הרגיש.. מוזר.. שונה.. משהו שלא הרגשתי אף פעם.. מן הסתם אשלי, מעולם לא התנשקת לפני! הרגשתי את שפתיו, לוחצות חזק כנגד שלי. לא ידעתי מה לעשות, אף פעם לא התנשקתי, מה אני אמורה לעשות לעזאזל?! הרגשתי את שפתיו מתחילות לנוע על שלי, ואיכשהו, הצלחתי לגרום לשפתיי לנוע בהתאמה לשלו. השפה התחתונה שלו נכנסה בין השפתיים שלי, ואני סגרתי עם שפתיי על השפה שלו, מנשקת אותו בחזרה. אין לי מושג איך ידעתי מה לעשות.. זה פשוט.. בא לי בטבעיות, או אולי מכל הסרטים שראיתי.. הוא הוציא את שפתו התחתונה מבין שלי ומיקם שם את שפתו העליונה במקום, גורם לצמרמורות לעבור בגופי, הרגשתי את עצמי נמסה, מתמסרת לשפתיים המלאות והמתוקות שלו. היה לו טעם של אלכוהול, אבל מזה משנה, בטח גם לי היה.. לא ידעתי מה אני אמורה לעשות עם הידיים שלי, אז פשוט השארתי אותן שמוטות לצידי גופי. הרגשתי את ליבי פועם מהר יותר, הרגשתי מן חמימות כזו מתפשטת בבית החזה שלי, שפתיו נעו בהתאמה עם שלי, והנשיקה רק הלכה ונהייתה יותר אגרסיבית, אבל אז הרגשתי את שפתיו מתרחקות משלי.. לא, לא.. אני רוצה עוד! הרגשתי את עצמי עולה על קצות אצבעותיי, מנסה לתפוס את שפתיו שוב.
"רגע, בייב. אנחנו לא רוצים לעשות לו פה סצנת מין, נכון?" שמעתי את הגיחוך בקולו וקפאתי במקומי. בבת אחת פקחתי את עיניי, ומצאתי את עצמי נשענת עליו, ראשי מנסה להגיע אל שלו, בזמן שהוא התרחק מעט. הלוואי שתיפתח עכשיו האדמה, ואני אפול אליה ואיעלם מכאן. כחכחתי בגרוני וחזרתי לעמידה רגילה, מתה מבושה. מה לעזאזל עבר עלי?!
"כולה שלך אחי.." הבלונדיני פלט בעצבים ונעלם, משאיר אותי עם הבושה שלי, ועם המתולתל הזה, שנישק אותי וגרם לי להתמכר אל שפתיו ולאבד את עצמי, לאבד כל היגיון שהיה בי.
"אז איפה היינו..?" המתולתל חייך ורכן אלי לנשק אותי. ממש לא! סטרתי לו, גורמת לו לפקוח את עיניו בתדהמה.
"מה לעזאזל..?" הוא פלט בהלם, מניח את ידו על הלחי האדומה שלו.
"חצוף! מה ניראה לך שאתה עושה?" מצאתי את עצמי צועקת עליו. מזל שעדיין הייתה מוזיקה ככה שלא יכלו לשמוע אותי מרחוק.
"מה?? הצלתי אותך מהחרמן הזה! וככה את מודה לי?" הוא לא צעק עלי בחזרה. מפתיע.
"אתה לא היית צריך לנשק אותי! אני לא מכירה אותך בכלל!" זה הגיוני שבתוך תוכי רציתי שהוא ינשק אותי שוב!?
הוא גיחך. "לפי מה שזכור לי את נהנית מהנשיקה הזאת. עוד שנייה אנסת אותי.." הוא חייך אלי בחיוך מתגרה. הרגשתי את הדם מבעבע בתוכי ואת לחיי מאדימות. פאק. פאק. פאק. לא עניתי לו, פשוט נתתי לו מבט עצבני מלא במשמעות והלכתי משם, מתיישבת על הספה שהייתה בדיוק מול החלון הזה. הוצאתי את הפלאפון שלי מתיק הצד שהיה עלי וסימסתי לקרוליין. אני רוצה לעוף מפה.
"את תעשי לעצמך שטף דם.." שמעתי את המתולתל אומר. שיט. הוצאתי את השפה התחתונה שלי מבין שיניי. אני חייבת להתחיל לשים לב מתי אני עושה את זה. הנחתי את אצבעותיי על השפה שלי, היא כאבה לי. כנראה אני ממש ממש עצבנית אם נשכתי אותה כל כך חזק.
"אין לך משהו אחר לעשות?" זרקתי לו בציניות בזמן שהוא התיישב על הספה לידי, מותח את ידו ומניח אותה על גב הספה מאחורי.
"לא." הוא ענה בחיוך. גאד, יש את החיוך שלו בפחות מושלם!? בדיוק קיבלתי הודעה מקרול. היא מחכה לי למטה. יופי. קמתי מהספה, עוברת על פניו, והרגשתי את ידו אוחזת בשלי.
"רגע, איך קוראים לך?" הוא שאל.
"קוראים לי 'הבחורה שלא תיראה יותר בחיים'." פלטתי ושחררתי את ידי משלו, מותירה אותו על הספה.