בדרך אל החופש.. – סיפור חדש- פרק 1.

תחייכי. תחייכי. תחייכי. תחייכי.
"היי, נעים מאוד.." חייכתי.
תחייכי, תחייכי, תחייכי, תחייכי.
"טוב לראות אותך שוב, ביל. תמסור דרישת שלום לאן." חייכתי שוב.

"אני אצטרך לחייך עוד הרבה? נתפסו לי כבר כל השרירים בפנים!" לחשתי לאימי דרך שיניים חשוקות, חיוך עדיין מרוח על פניי, חיוך שלא מסגיר את הטון העצבני שלי.
"רק עד שאבא שלך ייכנס. עכשיו תחייכי, אדוארד מתקרב." היא לחשה לי גם מבעד לחיוכה, שאני בטוחה שהיה מאולץ כמעט כמו שלי.
"לא, כאילו שלחייך זה לא מה שאני עושה בשעתיים האחרונות.." מלמלתי שוב בעצבנות, חיוך מרוח על פניי. "היי אדוארד. נחמד לראות אותך. אני מקווה שתהנה." אני חייבת להודות, שאני שחקנית ממש טובה. לרגע אפילו האמנתי לעצמי, כאילו באמת שמחתי לראות אותו.
האמת היא, שלא שמחתי בכלל. רק רציתי לעוף משם. כל הצביעות הזאת של הפוליטיקאים היא לא בשבילי. הצצתי בשעון הזהב העדין שנח על ידי השמאלית. יופי, אבא יורד עוד כמה דקות ואז אני אוכל להיעלם לי בתוך ההמולה.
"אשלי! תוציאי את השפה מבין שינייך לעזאזל! זה לא נשי!" אמא לחשה לי בעצבנות. נאנחתי ועשיתי כדבריה, כמו תמיד. כן, זה ההרגל המגונה שלי.. כל פעם שאני עצבנית או שאין לי סבלנות או שאני סתם על קוצים, אני נושכת את השפה התחתונה שלי. לפעמים אני אפילו לא שמה לב לזה. וזה מעצבן, כי זה דיי קשה להסתיר מתי את עצבנית או שסתם נמאס לך ממישהו חופר, כשהסימנים לכך מרוחים לך על הפנים.
"אמא, את בטוחה שאבא מתכוון לרדת בגלגול הזה??" כמה זמן לוקח לבן אדם לקשור עניבה ולשנן נאום?! אפילו אני יכולה לעשות את זה! לא, בעצם לא.. עוד פאק בי, יש לי פחד במה. שזה דיי אירוני בהתחשב בעובדה שאני הבת של נשיא ארצות הברית. במות, מצלמות, כנסים, אירועים ובערך כל דבר שכולל אנשים בתוכו לא היו זרים לי.. ועדיין, יש לי את הפחד הזה של לעמוד מול קהל ולדבר. אני אף פעם לא אשכח את היום בו העיתונאים ביקשו ממני לברך את אבי על הבמה לרגל הזכייה שלו בנשיאות, בפעם השנייה ברציפות, לפני שנתיים.. זאת עוד פדיחה שנרשמה לזכותי.. והרשימה דיי ארוכה אני חייבת להודות.. כמו הפעם ההיא שהחלטתי ליפול לתוך שלולית מים, ביום הראשון לקולג', מול כל הקולג'… כן, בהחלט יש לי כמה מתחרים על המקום הראשון ברשימת הפדיחות…

עוד כמה אנשים מחויכים מגיעים, כאלה שאני לא באמת יודעת מי הם, אבל הם יודעים מי אני.
"היי אשלי חמודה. איך גדלת!" מישהי חיבקה אותי. להה, באמא שלך.. מה חשבת שאני אשאר בת שלוש לנצח? חייכתי אליה. מפתיע. היא נישקה וחיבקה גם את אמא שלי, העבירה איתה כמה משפטים לא מעניינים. מה שעניין אותי היה הפלאפון שלי, שרטט מאחורי על השולחן. הגנבתי מבט לאמא, רואה שהיא עסוקה והסתובבתי אל השולחן. הודעה מקרוליין.

'מתי משחררים אותך מהכלא? ;) ' ניסיתי שלא לצחוק בקול, מגניבה עוד מבט לאמא שלי, לראות שדעתה עדיין מוסחת.

'הסוהרת הראשית עומדת חזק על המשמר הערב.. ;) אל תדאגי. תחכי לי ב12 איפה שקבענו. XO' סימסתי לה בחזרה והנחתי את הפלאפון על השולחן והסתובבתי בדיוק בזמן שהאישה הזו סיימה לדבר עם אמא שלי.

"אל תחשבי שלא ראיתי אותך בפלאפון." אמא שלי זרקה לי עם חיוך על פניה בזמן שהנידה בראשה לשלום למישהו שהיה מולנו בסוף החדר. כן, לא חשבתי שהיא עיוורת. ברור שהיא ראתה. העדפתי לא לענות לה. סתמתי והמשכתי ללבוש את הפוקר פייס שלי, שרק הלך והשתפר עם כל אירוע כזה.
המשכתי לחייך לעוד כמה עשרות אורחים שהגיעו, ואז סוף סוף אבא שלי החליט לצאת.
מחיאות כפיים, מצלמות, פלאשים.. כמו תמיד. הוא נעמד ביני לבין אימי, מחבק כל אחת מאיתנו במותניה, והינה התמונה המשפחתית הקבועה שלנו.

תחייכי.