בגלגול הקודם ~ פרק 5

קמתי בבוקר,ו לבשתי שורט ג׳ינס וטישרט כחולה, נעלתי את המגפיים החדשות שאבא קנה לי, התאפרתי קצת ויצאתי מהבית. יום שבת היום, אני מאיה ורוני קבענו לנסוע לכינרת. רותם לא יכלה, היא לא אמרה למה.
״ווואו! כולם לפנות דרך למלכת המגפיים, זוהר!!!״ מאיה צרחה כשהגעתי לתחנה צחקתי ועשיתי סיבוב כדי להראות לה את המגפיים.
״מחר הם אצלי את יודעת את זה נכון?״ רוני אמרה ושוב צחקתי.
הגענו לכינרת והיה ממש כיף, אכלנו ושחינו ורקדנו, ממש נהננו.
״אומייגאד״ רוני צרחה כשהיינו במים, הסתכלנו עליה בבהלה והיא רק הצביעה לכיוון משהו בתוך המים, זה היה רחוק מאיתנו אז לא כל כך הצלחתי לראות, רק לאחר מספר שניות הבנתי מה אני רואה וצרחתי, זאת הייתה ילדה, היא נאבקה במים בתוך מערבולת ממש גדולה ולא הצליחה כל כך במאבק. היא טובעת! מה לעשות? להתחיל לשחות לכיוונה? לקרוא לעזרה? לפני שהספקתי להחליט מה לעשות רוני כבר יצאה בריצה מהמים וצרחה למציל. הוא הוציא אותה מהמים והיא הייתה חסרת הכרה, הזמינו אמבולנס וניסו בינתיים להחיות אותה, לקחו אותה לבית החולים הקרוב.
זה היה נורא, החלטנו לנסוע הביתה, עברנו ליד איפה שהילדה שטבעה והחברות שלה ישבו, וטלפון היה זרוק על הרצפה. ״אני חושבת שזה שלה״ אמרתי לרוני ומאיה והרמתי את הטלפון מהרצפה.
״צריך להביא לה אותו, זה המעט שנוכל לעשות לא?״ רוני קבעה והנהנו.
נסענו לבית החולים וביקשנו מהקבלה את מספר החדר של הילדה שטבעה ממש לפני שעה.
הגענו לחדר מספר 47 ובאתי לדפוק בדלת.
״חכי״ רוני עצרה אותי.
״אני לא יודעת אם היא רוצה ששלושה זרות מוחלטות יראו אותה במצב הזה לא? עדיף פשוט להשאיר את הטלפון בקבלה לא?״ היא המשיכה ומאיה הנהנה בהסכמה.
״נו מה אתן משתפנות לי עכשיו? נביא לה את הטלפון ונלך״ אמרתי ודפקתי בדלת.
״אני מעדיפה לחכות לכן כאן״ מאיה אמרה בהיסוס.
״גם אני״ רוני אמרה ושתיהן התיישבו על הספסל הקרוב.
נאנחתי ונכנסתי אל החדר, הילדה הייתה מחוברת למכשירים וחוטים ונראתה לא טוב, אבל היא הייתה ערה.
״היי״ אמרתי בחיוך .
היא לא ענתה רק הסתכלה עלי במבט שואל.
״הייתי שם כשטבעת, מצאתי את הטלפון שלך על החוף, חשבתי שתרצי לקבל אותו״ אמרתי והושטתי לה את הטלפון. היא הושיטה יד רועדת ולקחה אותו.
״תודה״ היא אמרה בשקט.
״טוב אז.. אני ממש מקווה שתרגישי טוב ואני חייבת ללכת אז להתראות״ אמרתי לה והתכוונתי ללכת לדלת אבל הקול שלה עצר אותי.
״חכי״ היא אמרה בשקט והסתובבתי במבט שואל.
״את חייבת ללכת?״ היא שאלה בביישנות ואני הסתכלתי עליה בסקרנות לא מובנת.
״אני יודעת שזה מטורף, אבל את יכולה להשאיר קצת? אבא שלי גר שלוש שעות מכאן והוא לקח את הטיסה הכי קרובה שהיא רק עוד שעתיים, ככה שהוא יגיע רק עוד כמה שעות והחברות שלי הלכו לעשות הפסקת אוכל, ובגלל שאני לא יכולה לאכול, ביקשתי שיאכלו בחוץ כדי שלא יגרו אותי״ היא אמרה ועכשיו היא חייכה.
״אממ.. כן, בסדר אני יכולה להישאר כמה דקות״ אמרתי וחייכתי והתיישבתי לידה, כל הסיטואציה הייתה די מוזרה אבל זה מה שהיא ביקשה, רציתי לעזור.
סימסתי למאיה ולרוני שהן יכולות ללכת ואני אשאר כאן קצת זמן.
״קוראים לי ליאן טאקומי״ היא אמרה פתאום.
״כן, אני יודעת.. שם משפחה קצת מוזר, אני חצי אסייתית.״ היא אמרה וצחקקה.
עכשיו באמת שמתי לב שהיא נראת קצת אסייתית עם העיניים השחורות הקצת מלוכסנות שלה והשיער השחור חלק. היא הייתה ממש יפה.
״זוהר״ אמרתי בחיוך.
״כואב לי כל איבר בגוף, אפילו איברים שחשבתי שלא קיימים״ היא אמרה ועצמה את העיניים שלה.
״אני יכולה לעשות משהו?״ שאלתי וקיוויתי שאני יוכל.
״האמת שכן, זה ישמע קצת מוזר אבל את יכולה לשיר לי?״ היא שאלה בביישנות.
״לשיר לך?״ שאלתי בהפתעה, לזה לא ציפיתי.
״כן, פשוט ההורים שלי לא נמצאים הרבה בבית, את מבינה? ואני מפחדת לישון לבד, זה קצת דבילי אבל זה נכון, אז אני ישנה אצל השכנה שלי, אלינור, היא כזאת מקסימה, היא כמו אמא שנייה שלי ולפני כמה שנים אמא שלי נפטרה, והייתי בדיכאון נורא באותו היום ולא הסכמתי לדבר עם אף אחד, כולל אבא שלי ואז אלינור הגיעה והיא לא דיברה, היא לא אמרה כלום, היא ישבה שם לידי כמה שניות בדממה ואז היא התחילה לשיר, זה היה שיר שאף פעם לא שמעתי, אבל הוא כל כך הרגיע אותי, הרגשתי טוב לכמה רגעים באותו היום רק בזכותו. תוכלי לשיר לי אותו?״ היא שאלה ואני הנהנתי בבלבול, התחילה לי מחשבה בראש, קיוויתי מאוד שמה שאני חושבת נכון. ״מה השם של השיר?״ שאלתי ואיכשהו כבר ידעתי מה תיהיה התשובה. ״הציפורים תמיד שבות״ היא אמרה והסתכלה עלי בעיניים נוצצות.
זה היה השיר שאמא שלי, אלינור, תמיד שרה לי כשהייתי עצובה. לא האמנתי. השכנה שלה זאת אמא שלי! היא מדברת על אמא שלי! כשהתחלתי לשיר את השיר הדמעות עלו לי, נזכרתי בה, כמה התגעגעתי אליה. לא יכולתי יותר, ביקשתי ממנה סליחה ואיחלתי לה שתרגיש טוב ויצאתי משם.
נכנסתי לשירותים והתחלתי לבכות. לא בכיתי על אמא שלי כבר שנים, המון שנים, ועכשיו נזכרתי בה, והדמעות לא הפסיקו לרדת.
אוף אמא, הלוואי שהיית פה עכשיו, אני כל כך מתגעגעת אליך.
בכיתי עליה הרבה זמן. לבסוף ניגבתי את הפנים שלי שהיו נפוחות ואדומות ונסעתי הביתה.
היה כבר ערב אז נכנסתי להתקלח לקחתי את הכדור שממש הייתי צריכה עכשיו ונכנסתי לישון.
למחרת נסעתי לבית הספר כרגיל. בארוחת הצהריים חיפשתי את תומר, מצאתי אותו יושב עם החברים שלו בספסל שליד הקרוואן של האוכל.
כשהוא קלט אותי מהצד הוא מיד קם ומשך אותי אחריו ככה שעמדנו מאחורי הקראוון, ונישק אותי, הוא ידע שאני לא אוהבת להתנשק מול כולם. לאחר כמה דקות התנתקנו והוא הסתכל עלי וחייך.
״מה אתה מחייך?״ אמרתי והסמקתי כרגיל.
״סתם, נזכרתי כמה שהחברה שלי יפה״ הוא אמר וצחקקתי.
״אני מכירה אותה?״ שאלתי
״אני לא חושב, אם תראי מישהי שטנית עם העיניים הכי יפות שתראי בחיים האלה ופנים סמוקות, תמיד! תודיעי לי, טוב?״ הוא שאל וצחקקתי והוא שוב משך אותי לנשיקה ארוכה.
״אתה לא תאמין מה קרה לי אתמול!!״ התחלתי להגיד אבל קול עצר אותי.
״אפשר להפריע לכם רגע?״ רותם הגיחה מלפני הקראוון עם פנים רציניות שממש לא היו אופייניות לרותם.
״אבל רק לרגע כן?״ תומר אמר וצחקתי, הוא התחיל להתקדם למלפני הקראוון כי הניח שרותם רוצה לדבר איתי, אבל אז רותם עצרה אותו ״אותך אני צריכה דווקא״ היא אמרה בחדות והוא הסתובב והתקרב אליה, התכוונתי להישאר, על מה הם יכולים לדבר שאני לא צריכה לשמוע? ״זוהר, זה פרטי״ רותם אמרה והסתכלה עלי בהתנצלות. הלכתי וקצת נעלבתי, החברה הכי טובה שלי והחבר שלי צריכים לדבר על משהו שאסור לי לשמוע? מה הקטע?
קניתי צ׳יפס והתיישבתי עם מאיה ורוני בשולחן.
״מה נגמר זמן התצרפתות עם תומר?״ רוני שאלה ושתיהן צחקו ואני הסתכלתי עליהן בכעס ואכלתי את הצ'יפס שלי.
״מה יש?״ מאיה שאלה כשהבחינה בהבעה שלי.
״רבתם?״ רוני שאלה ולקחה לי קצת מהצ'יפס.
״סתם. רותם ותומר עושים שיחת ועידה שאני לא יכולה להשתתף בה״ אמרתי וטבלתי את הצ'יפס בקטשופ בעצבנות.
״מוזר…״ רוני תהתה .
״כן באמת מוזר רותם לא מהטיפוסים שהולכים מאחורי הגב ובטח שלא מאחורי הגב שלך זוז״ מאיה הוסיפה.
״אני יודעת! זה בדיוק מה שמעצבן אותי״ אמרתי וזרקתי את השקית צ'יפס הריקה לפח, קמתי וחזרתי לכיתה.
תומתום- זוז איפה את ? נעלמת״
לא עניתי… הייתי עצבנית מידי, מעניין למה נעלמתי תומר !
תומתום- כועסת?
שוב סיננתי.
תומתום- כועסת.
סגרתי את הטלפון והכנסתי אותו לתיק, נשארו עוד כמה שעות ללמוד ואז חזרתי הביתה.