בגלגול הקודם~פרק 1

״אמא! תזהרי!״ צרחתי וקפצתי ממולה, דחפתי אותה חזק והיא נפלה, הכדור פגע בי. כאב נוראי התפשט בי. ״עדן למה עשית את זה?? עדן!! תקומי עדן! עדן בבקשה.. בבקשה תקומי, אני מתחננת.. אהובה שלי…״ שמעתי את אמא מדברת איתי וראיתי אותה במטושטש בזמן שהכל החשיך. הכאב נעלם ובמקומו הגיע חום. חום שהתפשט בכל גופי, ואור, הרבה אור.
ואז הכל נעלם.

פקחתי את עיני והסתכלתי סביבי. איפה אני? הכל מסביבי היה לבן ומואר, קמתי, הגוף שלי היה קל מתמיד, כאילו אין לו משקל, כאילו הוא מרחף.
לפני כל מה שקרה, לבשתי גופייה כחולה, ג'ינס ארוך וסניקרס לבנות, ועכשיו הייתה לי מעין גלימה לבנה שהייתה קשורה סביב גופי ונעלי נעלמו.
הלכתי כמה צעדים והרצפה הייתה כל כך רכה, כאילו אני דורכת על צמר גפן.
המשכתי ללכת ועיניי התרגלו לאור הממושך שהיה שם, והתחלתי לראות מה קורה מסביבי.
היו שני תורים של אנשים, תור של אנשים עם גלימות לבנות, כמו שלי, ותור של אנשים עם גלימות שחורות.
נעמדתי בתור של האנשים עם הגלימות הלבנות. ״סליחה, אתה יודע למה התור הזה?״ שאלתי את האיש שעמד לפני, איש זקן עם שיער אפרפר. ״אני באמת לא יודע״ הוא אמר וחייך חיוך של התנצלות. ״בני, ואת?״ הושיט את ידו ולחצתי אותה. ״עדן״ חייכתי.
כל כמה דקות נאמר בכריזה ״שלום אורחים יקרים, נא להצטרף לתור עם האנשים עם צבע הבגד הזהה לשלהם, אנא ממכם, תודה״.
הגענו לסוף התור לשער גדול וזהוב. ״תאחלי לי בהצלחה״ בני אמר בחיוך ונכנס והשער נסגר. חיכיתי כמה דקות עד שהשער נפתח שוב, ונכנסתי.
מסביבי הכל היה עדיין לבן ומואר, והתרוצצו מכל מקום אנשים לבושים בלבן.
ניגשתי לאחת הפקידות שישבה מאחורי חלון עם שלט ׳קבלה ג׳ ״סליחה?״
״כן?״
״את יודעת לאן אני אמורה ללכת במקרה? או איפה אני בכלל?״ שאלתי במבוכה.
היא לא ענתה ורק הצביעה על החץ שהיה מסומן על החלון. החץ הצביע לחלון משרד אחר.
הלכתי אליו, מבולבלת מתמיד.
״עדן קפלן?״ הפקידה קראה מהדף שהיה מונח לפניה. ״אהה כן, הנה״ היא אמרה וחייכה.
״את צריכה ללכת למיכלים שם״ היא הצביעה על מקום עם המון מכלים קטנים ושקופים ״אבל לפני, רק זריקה קטנטונת״ היא אמרה במתיקות. אין מצב שאני יעשה את הזריקה הזאת, עברתי מספיק בחיים כדי לא להאמין לאנשים שרוצים להזריק לי דברים בחיוך מתוק.
חייכתי בחזרה והיא התכופפה כדי להוציא את הזריקה. ניצלתי את ההזדמנות וברחתי. רצתי עד למיכלים ושמתי לב שרצים אחרי אנשים, שומרים או מאבטחים, אבל לא היה לי אכפת.
הגעתי למיכלים והפקיד שעמד ליד הכניס אותי בשיעמום, בלי לשים לב מידי למה קורה סביבו.
נכנסתי לאחד המיכלים וסגרתי אותו.
ראיתי שאנשים מצביעים עלי ורצים לעברי, אבל כבר הייתי מוגנת בתוך המיכל.
היה לידי כפתור אדום וגדול, ״לחץ כשאתה מוכן״. לחצתי.
פתאום הרגשתי שאני עפה, ניהייתה לי סחרחורת והכל ניהיה צבעוני מסביבי.
הרגשתי בהזייה.
כעבור עשר דקות בערך, מצאתי את עצמי בתוך מקום קטן וצפוף, אבל חמים, והיו מחוברים אלי כל מיני דברים שלא הצלחתי לפענח. הסתכלתי סביבי ופתאום הבנתי, אני לא טיפשה. האמת שבביולוגיה תמיד הייתי טובה, מסביבי היו איברים. איברים של גוף של אישה.
הפסקתי לנשום לרגע והכל הגיע אלי בבום.
מתתי. היום מתתי. וחזרתי כבן אדם אחר, חזרתי כגלגול אחר. אני לא עדן קפלן יותר.
אני לא אפגוש את אמא שלי או את כל מי שהכרתי יותר לעולם. ועכשיו אני עובר. אני פאקינג עובר בבטן של אישה! והאישה הזו היא כנראה האמא החדשה שלי!
אבל רגע? איך אני יודעת את כל זה? לא אמורים לשכוח הכל כשאתה מת?
אה רגע… הזריקה!

-כעבור 17 שנים-