בגידה 9

לבד במעלית. זמן לסדר מחשבות.
עוד קומה ועוד קומה, וצלצול פעמון – בדיוק כשסיים לסדר את מחשבותיו – והוא – אינו מסודר.
למי אכפת? את הכאב לא הרגיש, רק את הניצחון, את הלהט לפני ההתעמתות הסופית.
דלתות המעלית נפתחו ופלסו לו דרך, וכך גם טור האנשים הממתין למעלית בה הגיע, סוקרים אותו, מכף רגל ועד ראש. מבוהלים, מלחששים זה אל זה.
הם ידעו מי הוא.
הם הכירו אותו.
הוא צעד נחוש במחשבתו, צולע ברגליו, פוסע במסדרון, מתעלם מהפקידה שראתה אותו, נבהלה והפילה את הניירות שסחבה. הוא פסע דרכם, ונעצר מול הדלת.
לנקוש? חשב. הוא הביט בשלט – איתי רופין – פיתוח תוכנה, שהתנוסס על הדלת, והחליט פשוט להתפרץ פנימה.
המזכירה נעמדה בבהלה, טלפון ביד אחת. מביטה בו.
מר רופין עסוק, הוא בפגישה – ניסתה להניאו מלהיכנס פנימה, כמו זבוב טורדני אל מול פרד הממשיך קדימה.
הוא פתח לרווחה את דלתות המשרד ונכנס פנימה.
איתי ישב מול שני לקוחות, שכמוהו, הביטו בו בתדהמה. מיה ישבה לידו.
גיא, פנה אליו איתי. הכל בסדר? מה קרה לך? מה אתה עושה פה?
מה אני עושה פה? התריס בצחוק מלגלג מול איתי. אתה יותר מכולם צריך לדעת, אתה והזנזונת שלך, הטיח במיה.
איתי הביט באי נוחות בלקוחותיו, שהחלו לכבות את מחשביהם ואספו את הניירות לתוך תיקי המשרד שלהם.
נמשיך אחר כך, כן? פנה אליהם איתי בחיוך מתנצל.
הנהון, לא מחייב, ושניהם נסתלקו, מחייכים חיוך חושש כלפי גיא, שעמד חבול ופצוע.
גיא זז מעט הצידה כדי שהשניים יוכלו לצאת. עינו לכדה את הכיתוב שעל תיקיהם – "ג.ש. רואה חשבון"
מה לאיתי ולרואי חשבון עכשיו? הוא לא היה הטיפוס הפיננסי.
מה קרה לך? אתה צריך ללכת לבית חולים דחוף. תקראי למד"א, פנה למיה.
מיה הרימה את השפורפרת והחלה לחייג.
גיא שלח את ידו וניתק את הטלפון.
מה..?
אתם תקשיבו לי, עכשיו! זעם גיא, ושלח את ידו בכוח, קורע את כבל הטלפון.
אתה לא נורמלי… מה עובר עליך? נבהלה מיה.
אני חשבתי שאני לא נורמלי… לקח לי זמן לחבר את הכל, אבל עכשיו אני רואה את כל התמונה. אתה שלחת אותה שתגנוב מהמחשב שלי את התוכניות לפיתוח החברה, תוכניות שהודלפו החוצה. בגללך אני נמצא במצב שבו אני נמצא. אתה חושב שלא שמתי לב לכך שעוקבים אחרי? ובאומרו כך שלף את כרטיס הביקור המגואל בדם והגישו כקלף מנצח לאיתי.
איתי בחן את הכרטיס – "מיכאל רוזן – בלש פרטי"
אני לא מכיר את השם הזה, מלמל.
אל תשקר לי! הטיח גיא מהלומה על השולחן שהקפיצה את איתי במקום מושבו, וטלטלה את המחשב שעל השולחן. מה אתה חושב? שאני לא יודע שאתה מעורב בכל זה? שאתה ומיה ביחד?
מיה נרתעה לאחור ונצמדה לקיר, מפוחדת.
אני ומיה… אז זה בגלל הקטע הזה? רציתי לספר לך.
לא בגלל זה!!! אני מדבר על זה שאתה עמדת מאחורי כל המחטף הזה – לקחת לעצמך את הכל!
לקחתי לעצמי את הכל? אתה מבולבל לגמרי. נזעק איתי. אני ואתה אותו הדבר. אני כמוך – משועבד זה שנים לחברה הזו שגזלה את הפטנט – את הרעיון שלנו. כבול כמוך לבעלי ההון בחברה זו, למנכ"ל, לבעלי המניות. כמה פעמים ישבנו עם אשתך, ורטנו יחד?
אז החלטת לשים קץ להכל ולגמור את החברה?
אתה שומע מה שאתה אומר? מה, לי אין חשבון בנק? לי אין מניות בחברה?
גיא היסס לרגע. לי אין כלום בבנק… מלמל, ולפתע אורו עיניו. אתה ניסית לומר לי שהמנכ"ל טועה ולא מדובר כאן באיזה משבר חמור – משבר שאתה יצרת. אתה יזמת את הנפילה הזו, ואתה מרוויח מזה. כן… יש לך מניות בחברה. בדיוק כמו שהיו לי, רק שבאורח פלא כל המניות שלי וכל החסכונות שלי נעלמו.
אתה משוגע לגמרי… יש לי גישה לחשבון שלך? איך אני יכול לעשות את זה?
גיא שלח את ידו במהירות וחטף חלק מהניירות שהיו על השולחן, למרות שאיתי ניסה לעצור אותו מלעשות כן.
מה זה? עלעל גיא במהירות.
תן לי את זה. זה לא שלך! נזעק איתי וקם מולו.
גיא עצר והשתומם… בנייר שמולו צויינה עסקת רכישת מניות של החברה. אתה קנית מניות!!! כמות גדולה של מניות – של החברה!!! אתה יזמת את הנפילה שלה, כדי לרכוש את המניות ולהשתלט עליה.
איתי היסה את גיא ומיהר לסגור את הדלת מאחוריו.
שתוק כבר, שתוק! היסה אותו, שלא ישמעו כולם.
גיא הביט בו בחיוך מנצח – יצא המרצע מהשק – אתה גרמת למשבר כדי להוריד את ערך המניות של החברה, הרגעת אותי שכביכול אין זה משבר אמיתי – משבר שאתה יצרת – וקנית את המניות, שכולם מיהרו למכור. נמאס לך להיות העבד הנרצע של החברה, אז החלטת להיות בעל הבית? ממתי הפכת להיות כזה ערמומי..? תהה בקול. גם כשאני ואתה יזמנו ביחד… אני הייתי הפעיל יותר, אתה הנגרר… מה פתאום השתנה?
רק בגלל שאני עדיין מחשיב את עצמי חבר שלך… מלמל איתי ושתק.
כמה הוא שילם לך? הא? פנה למיה בלגלוג. כמה?
מיה הביטה בו בזלזול. אני לא מאמינה שנמשכתי אליך.
כמה הוא שילם!? צעק.
הוא לא שילם כלום, אדיוט! צעקה אליו חזרה. הייתי איתך לילה אחד, כמו הרבה בחורות שהיו איתך לאיזה לילה. ואני מתחרטת שבכלל הייתי איתך. אתה חולה…
יש פה אי הבנה… ניסה איתי ליישב את ההדורים. אתה חושב שאני ומיה עומדים מאחורי הכל?
אתה שלחת אותה לכנס – התריס גיא.
אני פגשתי אותה כאן בקפיטריה יומיים אחרי הכנס, והיה ביננו קליק. לא ידעתי על זה שהיא הייתה איתך עד כל הסיפור הזה. אני פה שחקן בדיוק כמוך, ממלא הוראות, רק שהפעם, זה פועל לטובתי.
אז פתאום אתה ראש קטן? פתאום אתה שוב נגרר?
אתה בעצמך אמרת… אתה יודע שאתה היית הפעיל יותר, ואני הנגרר…
ומיה? שאל גיא.
מיה היא מישהי שאתה שכבת איתה בכנס. אתה הרי הדון ג'ואן פה… מי הייתה לפניה בכנס לפני כן? שאל איתי. אורית או אורלי, איך קראו לה? ולפני כן, שספרת לי עליה – ליטל, ולפני כן – שני או שלומית…? עם כמה נשים היית לאורך השנים… כל פעם אני שומע ממך על זו ועל זו… מעולם לא הסתפקת. אתה הבאת את זה על עצמך!
מה אתה מנסה לומר? השיב גיא והפעם נשמע מהוסס ולא בטוח בקולו.
אני אומר שבגלל שאני מחשיב את עצמי חבר שלך, פשוט תלך הביתה.
מה אתה מנסה לומר?
תחשוב לבד, ולך הביתה, ותטפל בעצמך. לי יש דברים לעשות. ובאומרו כך, קם ויצא מהמשרד. מיה השתהתה רגע והביטה באיתי.
למה הוא מתכוון? פנה אליה.
יש לך שם של כזה גבר…
גיא הביט בה כלא מבין.
רודף שמלות, הוסיפה.
אז?
אז עכשיו תצטרך לשלם, חייכה, ויצאה מהמשרד.
לפני שהספיק לעצור אותה, צלצל הטלפון שלו. על המסך היה חברו, ממעבדת המחשבים. הוא הביט באיתי ומיה, שיצאו החוצה נסערים, ונעמדו באי שקט ליד פינת הקפה, מגניבים אליו מבטים לאחור. הוא ענה לטלפון.
כן… אתה לא מאמין… נשמע קולו המתכתי של חברו בקו המשובש. מישהו באמת הוריד מהמחשב שלך חומרה, זה נכון. אבל זה קרה שלושה ימים לפני שנסעת לכנס…
שלושה ימים לפני!? חשב בינו לבין עצמו.
אתה איתי? איפה היית שלושה ימים לפני!?
הוא לא ענה.
כמה דקות לאחר מכן, עצר מונית ונסע למקום בו היה כאשר אירעה הפריצה למחשבו, ואליו ייעץ לו איתי ללכת –
פניו היו מועדות – אל הבית.