בגידה 8

הוא הצליח לעמוד, כולו כאוב. חש בטיפות שניגרו ממנו מטה וטפטפו על בגדיו. כל עור פניו שרף, נמלח מזיעתו בעודו מתאמץ לצעוד אל עבר הכביש.
הכאב היה חזק ועוצמתי, אך עם הליכתו ותנועותיו, הכאב פחת. ליד הפצוע עמד הנער, מביט דרך המצלמה, מצלם. איש כרסתן התפרץ פנימה, מזיע, מנגב את מצחו.
לא ראיתי אותו, הוא התפרץ – אני נשבע לכם, הישיר אליו מבטו. מישהו כבר התקשר למד"א?
הוא הביט בנער עם האייפון.
הלו! תתקשר דחוף למד"א! צריך שיקחו אותו לבית חולים.
הנער כמו ניעור מחלום, והרים מבטו מעבר למכשיר.
פתאום הביט בנהג – שמן ומזיע וסמוק ומאומץ, ופתאום הביט גם בו, והוא שרוע על הארץ, במציאות מוגשמת של ממש, וללא שום מידור ומחסום הגנה.
פניו היו מרוסקות, והוא חרחר.
עיניו עצומות ונפוחות, דם רב זרם מעליהן, וכיסה את פניו.
אפו היה מרוסק.
חולצתו מפויחת וקרועה, וידו הייתה מונחת במנח לא טבעי על חזהו, ומה שנראה כעצם בלט החוצה ממרפקו.
רגלו הייתה מסובבת, מלאה בדם, שהיה ניתן לראותו מציף דרך ומבעד למכנס הג'ינס שלבש.
שפתיו הקרועות השתרבבו החוצה בכל פעם שהוציא אוויר בכבדות, מחרחר, מגלה שיניים שבורות.
תתקשר כבר!!! צעק עליו הנהג, וחטף ממנו את האייפון. הנער קפא.
הנהג התרחק מעט ושוחח בקול, מתוח, עצבני, לופת את ראשו כלא מאמין. הנער הביט מזועזע בעומדו. אט אט התרחק לאחור, שקט, נאלם, והתיישב על הארץ ליד.
הוא לעומת זה רכן מעליו. הביט בו.
אל תגע בו! צעק הנהג. אסור להזיז אותם! והמשיך לדווח בטלפון על התאונה.
הוא הנהן לעומת הנהג, והביט במחרחר שמולו. התיישב ליד ראשו, כאוב בעצמו, מתנשם בכבדות מעוצמת צלעותיו שאולי היו שבורות. הוא זכר משהו, אולי ראה ברשת, אולי זכר משהו מהכשרתו בצבא. הוא משך את לסתו של הפצוע קדימה, פותח את פיו, ואפשר לו לנשום בקלות רבה יותר, מאפשר לחרחורים להפסיק, נאנח איתו, ונשימתו כבדה.
ככה ישב לידו, כורע על ברכיו, ליד ראשו. מתחרה בו – למי הנשימה כבדה יותר.
זמן עבר כנצח.
קולות צופר אמבולנס נשמעו מרחוק, והתגברו לאט. לבסוף היו ממש לידו.
עבודה טובה, תמשיך ככה, החמיא לו הפרמדיק שירד מהרכב, וטפח לו על שכמו מאחור.
הוא התפתל בכאב.
גם אתה פצוע! נזעק הפרמדיק. זוז, תן לי להחליף אותך. יטפלו גם בך, אמר ולפת את לסתו של הפצוע.
עוד שני חובשים הצטרפו, והוא ישב על מקומו, מביט בכל המהומה.
הפרמדיק לפת מסיכה על פניו של הפצוע והתחיל להנשים אותו, צועק לאחד החובשים בעוד שהשני כרע לידו ונבר בזרועו עם מחט גדולה למציאת וריד.
אני רוצה אינטובציה.
תן לו, אמר והושיט מזרק לחובש והאחרון הזריק את התוכן לוריד הפצוע. הוא חרחר ונדם לפתע, והפרמדיק ממשיך בשקט, לופת בכוח את המסיכה לפניו. לא עברו מס' שניות וציוד נוסף נפרש לידו. הוא הפסיק להנשים. שקט. הוא נושם? הוא חשב לעצמו, מביט בחזהו שאינו עולה ואינו יורד.
צינור שקוף נכנס פנימה ללועו ושאב דם רב. הוא דימה לראות שיניים שבורות על הארץ. ושוב, רכן מעל ראשו, ושלח את ידו לאוויר, לקבל צינור נוסף מהחובש.
אני בפנים. הכריז והיה נראה על הפרמדיק שנשם לרווחה והיה מרוצה.
שוב היה בשליטה. שוב יכלה ליפול טעות מאי הודאות ומחוסר השליטה, וממרדו של הנשלט.
החובש גזר את בגדיו ואלו הוטלו לצדדים. חולצתו הגזורה נשמטה הצידה, ומתוך כיסו התפזר תוכן על הרצפה, וקול צלצול מטבעות.
אל תעשה בלגן, ננזף. והחל מנסה לאסוף.
לא עכשיו! נגער בשנית, וחזר לגזור את מכנסיו.
הוא הבחין בכרטיס מגואל בדם על הארץ, שנפל מכיס חולצתו בין המטבעות. הוא שלח את ידו הכואבת והרים אותו – מנגב את הדם כדי לקרוא – מיכאל רוזן – בלש פרטי. היה גם מס' טלפון.
הוא נעמד על רגליו, וכרטיס הביקור בידו.
חכה, גם אתה צריך טיפול. קרא הפרמדיק.
אני בסדר, השיב והחל לצעוד במורד הרחוב, והכרטיס שבידו. אני בסדר.
קול צפירת ניידת משטרה נשמע מרחוק, והוא החיש את צעדיו, מתרחק.
הוא הביט סביב וגילה כי היה רחוק מרחק של שני רחובות ממקום עבודתו.
מונית האטה את נסיעתה, ונהגה מביט בסקרנות במתרחש, והוא מביט בו. נעצר.
אתה בסדר? נבהל הנהג. אתה צריך לבית חולים?
לא, אבל תקפיץ אותי שתי רחובות מפה?
זה יעלה…
תפעיל מונה, אמר והתיישב מאחור בכאב. סע, סע, רק בוא נצא מפה.
הוא שילם ויצא מהרכב, ונעמד כאוב בחזית בניין המשרד בו עבד. השומר בכניסה הכיר אותו ונרתע לאחור.
הוא שוב סירב שיקראו לעזרה, ושוב דידה פנימה, שמח שאין אף אחד חוץ ממנו שממתין למעלית.
קול צלצול והמעלית מולו נפתחת. הוא נכנס פנימה, כמו נבלע בתוך המעלית, ורק טיפות דם טרי בחזית המעלית הסגורה מזכירים כי היה שם, וטפטף, וסימן את דרכו – בנתיב ברור וידוע מראש להתנגשות.
הוא לחץ אל כפתור המעלית – קומה 12. המעלית צלצלה בקול רך ומהדהד והחלה לעלות. הוא נשען על הקיר, נאנח ונרגע.
עכשיו הוא היה בשליטה.