בגידה 6

הרבה שקט סביב השולחן. ארוחה. לא זכר מתי ישב ככה מולה.
אשתו סעדה בשקט, רק קולות לעיסה – שלו או שלה, לא הבחין, וקול סכין ומזלג בנוגעם בצלחת.
שקט. והיא לא שואלת, לא מתעניינת, והוא מעדיף שלא תשאל, באין לו תשובה.
הוא היה נשוי לטלי כבר יותר מעשרים שנה. תמיד חיכתה לו בבית, תמיד הייתה מאחור, דואגת לכל הדברים שהוא לא ידע בכלל שהיו שם, שהיה בכלל צריך אותם.
והנה עכשיו הוא מגלה כמה זה חשוב – השקט הזה, הביטחון. כאן הוא מרגיש… בבית.
נקיפות מצפון החלו סובבות את ליבו, מנקרות בין מחשבותיו.
מיה לא הייתה הראשונה… היו עוד. תמיד פזל לאחרות, ארורות עיניו, וכמו העניש עצמו והפסיק לאכול.
לא טעים לך?
אני לא רעב.
בטח קשה לך כל מה שקורה.
יהיה בסדר, עברתי דברים קשים יותר.
היום אני יוצאת
לאן?
ספרתי לך, לאמא שלי יש בדיקה יותר מאוחר אצל הרופא, והיא רצתה שאבוא איתה.
כן, נכון. תמסרי לה ד"ש, אמר וידע שאין כוונה אמיתית בדבריו, למעט רצון להיות מנומס.
היא כבר מוסרת לך חזרה, השיבה, קוראת את מחשבותיו.
הוא קם ונכנס לחדר העבודה. ישב מול המחשב והחל עובר על רשימותיו. ניסה להבין מעט, מאיפה הכל התחיל, וכיצד אותה מיה משתלבת בתמונה הכללית. אין ספק שהיא הוציאה מהמחשב הנייד שלו מידע בזמן שהיו במלון.
איזו חוסר אחריות מצידי, חשב. להותיר הכל ככה פרוץ…
הוא הכיר חבר טוב במעבדת מחשבים, וידע שאולי יכול לעזור. לאחר שיחה קצרה, כבר יצא אליו, עם מחשבו, ארוז.
נסיעה קצרה ברכב, אך מתוחה. מבטו כל הזמן לאחור, בוחן כל רכב במראה. בודק כל רכב שמסרב לעוקפו, והוא נוסע לאט, בוחן וחושד, מביט לאחור יותר מאשר לפניו. מד הדלק היה כמעט ריק. אמלא בחזרה, חשב.
ואז בלימה. וכמעט ופגע בילדה ואימה.
מעבר חציה וצעקות – מזל שעצר. חייב לתפוס את עצמו, להיות מרוכז.
כמה דקות אחר כך היה במעבדת אותו חבר ישן. שוב סיפר את כל הסיפור, שוב הביטו בו מוזר, כאילו לא מאמינים לו שעוקבים אחריו. כאילו איבד את עצמו, כאילו אינו במעקב – אחר עצמו.
מה שזה לא יהיה, אני אמצא את זה – קיבל הבטחה ונפנה ללכת, רגוע יותר. בטוח. אך עדיין חושד.
ותגיד, אתה ואיתי עדיין ביחד בחברה, כן? שאל המכר הישן.
כן, ענה. חבר טוב.
הוא היה מרוצה מהעבודה שעשיתי לו?
אני לא יודע על מה אתה מדבר, אני לא עובד איתו כל כך צמוד ביומיום.
טוב… תמסור לו ד"ש בכל אופן
הוא יצא החוצה. עמד בקרן רחוב, ותצפת לאחרת. אולי עדיין עוקבים אחריו.
לא ראה דבר.
לפתע עלה חשדו – מדוע שיפנה איתי למישהו מחוץ לחברה בה עבד, ועל איזה שירות מדובר?
הוא עלה חזרה.
ברור לך שזה עוד לא מוכן.
כן, צחק בנימוס. ברור. אבל תהיתי… אתה רוצה שאמסור לאיתי משהו?
לא, זה בסדר. אני אהיה בקשר עם המזכירה שלו.
מיה? שאל באדישות, כאילו לא נחרד מעצם הרעיון שמדובר בה.
לא… לא יודע, לא מכיר את שמה.
אבל הוא כבר היה בטוח.
נסער, הוא ירד במדרגות, מנסה לשמור על קור רוח. ליבו הולם, ראשו סוער. הוא החליט לנסוע ולהתעמת מול איתי, חברו… נראה כיצד ישיב על טענותיו, חשב בעודו נכנס לרכבו.
מד הדלק הבהב והזכיר לו לעבור בתחנת הדלק טרם ימשיך הלאה. הוא נעצר בתחנה קרובה, וניסה להתקשר לאיתי. זה לא ענה. בטח מסנן…
מצטער, אדוני, השיבה לו בחורה מנומשת לבושה סרבל הגדול עליה בכמה מידות. כרטיס האשראי שלך לא עובר. יש לך מזומן?
מה זאת אומרת לא עובר?
היא ניסתה שוב להעבירו, אך לשווא.
יש כאן טעות, התגונן מול צפירות מאחור של נהג עצבני בתור
אם יש לך מזומן, אז אני יכולה לתדלק, אבל אם לא…
לא היה לו מזומן. לא היה לו כלום. גם לא סבלנות לנהג שצופר מאחור.
בוא אלי ונסדיר את זה, ענה לו בטלפון פקיד הבנק. אי אפשר בטלפון.
מה הבעיה? אני יודע שאני מדי פעם חורג, אבל יש את כל העתודות בחשבון – החסכונות, המניות.
אני לא רואה כלום, נענה.
סליחה?
אין שום דבר בחשבון למעט מה שיש בעובר ושב, ושם יש חריגה. החשבון שלך מוקפא.
גם הוא קפא. במקום. לא מבין.
תשתוק כבר!!! צעק לאחור לנהג הצופר בתור.
עצבני, ללא כסף בכיס, מונע על אדי גז ומונע בזעם וחימה, התניע רכבו ונסע. החליט בליבו לצאת מתוך מטרה לפתור אחת ולתמיד את התעלומה.
הוא כבר סידר בראשו כיצד יתעמת מולו, מה יאמר, איפה יעמוד, והספיק לנסוע מבלי משים את רוב הדרך, כאשר שבק הרכב בבת אחת באמצע הכביש.
לפני שהספיק להגיב, הוטל ברכבו קדימה ואחור ממכת רכב שנסע מאחוריו ולא הספיק לבלום. הוא הוטח קדימה אל קול פיצוץ, ופניו הוטחו בכרית האוויר הפתוחה. כאב עז תפס אותו, לופת את צוארו. משקפיו נשברו, פוצעות את פניו.
הוא התיר את החגורה, מקלל את יומו, ויצא מרכבו, ופניו נוטפות דם. כל אחורי רכבו היה מעוך, אל מול מכונית שחורה. מעט מוכרת… חשב, מנסה לסדר את משקפיו ומביט ברכב שוב מבעד לעדשה השבורה.
הוא הביט בנהג שבדיוק יצא מרכבו. זווית עינו לכדה מצלמה במושב הקדמי ליד הנהג שתלויה על הכסא ברצועה.
אתה עקבת אחרי! נזעק, והנהג הפוגע נפנה לאחור ופתח במרוצה.
לעזאזל, חשב. כל כולו כואב…
ושוב החל במרדף, באי רצון, שבור ומדמם, בלית ברירה…