בגידה 4

כאב הראש לא עזב אותו.
הכה בראשו שוב ושוב. כאילו לא עזב אותו מאז המלון, ומחשבותיו על אותה אישה. הוא ישב שם, מרופד בתוך כורסה, מבולבל, לא מבין.
כלוא בחלום שלא לו.
מוגן מעבר לשולחן המנהלים שמולו, נעמד ומטיל שררה, יצאו קולות הנזיפה מלועו המאיים של מי שנראה כמו חציל, והיה גם ראש חבר המנהלים של החברה בה עבד. לועו היה פעור והוציא עוד גערה, ועוד האשמה – מאיים לבלוע הכל ומרעיד את הכל.
ואילו הוא – מכווץ על מקום יושבו, ננזף ונגער ושוב מואשם, חושב עליה…
מסתבר שראש הדירקטוריון כינס ישיבה דחופה. בעלי המניות כולם רוצים הבהרות. חלקם כבר התחילו למכור.
הכול קורס מסביב.
משבר של ממש. הכל מתפרק.
הוא חשב מה תגיד אשתו אם תדע על אותה אישה במלון, על הפגישה על הגג.
איך הוא לעזאזל קשור לעניין?
הוא היה אחד מההוגים, היוזמים, המוח האמיתי מאחורי כל הפיתוח והרעיון. כל השאר היו בעלי ממון, יכולות ארגון ושררה. חצילים כמו זה שלפניו, ראשי כרוב, וירקות אחרים.
תמיד בז להם, תמיד חשב שהוא טוב מהם, מוצלח מהם.
והנה עתה – גילה כמה הוא חלש מולם, והוא נגער, ננזף ומואשם.
מאז ומעולם היה הוא כלי השרת שלהם
מאז ומעולם שלטו הם בו.
מאז ומעולם היה הוא נשלט.
מסתבר שרק לו הייתה הגישה למידע.
זה אבסורד. מדוע שיחבל במפעל חייו?
והנה מסמכים מוצגים ותנועות בחשבון, והסברים שמעולם לא הבין גם כאשר ישב מול פקיד הבנק.
והוא שומע, אך לא מקשיב.
כאילו לא מתחבר, משהו לא מסתדר.
וכאב הראש….
כל כך כואב.
מישהו נחלץ לעזרתו. אחד מאנשי הבטחון.
הרגיע את זה שצועק מאחורי השולחן.
תרצה לשתות משהו?
ויד מזלזלת מונפת והנה גם הוא מלווה כלאחר אותה יד אל מחוץ לחדר, לפינת השתייה.
אתה יכול להכין לך משהו לשתות.
והוא עדיין מנסה להבין כיצד הכל השתבש. לא ייתכן שהוא מואשם – הוא הרי לא אשם. מישהו נוסף ידע על הכל, והוא בטעות כאן.
מה תרצה לשתות? להכין לך?
הוא סימן בראשו בשקט אך לא היה בטוח בעצמו מה רצה.
משב של תנועה נחטפת, דמות מוכרת, כמו רעננה את מרוצת מחשבתו. הוא הזדקף כבאחת, כולו מתוח, דעתו איתנה, ומיהר לפתוח את הדלת אל המסדרון, מתעלם מקולות שני המאבטחים הקוראים לו לעצור.
הוא התפרץ אל המסדרון וראה את אחת הדלתות נסגרת, והשליך עצמו קדימה אל מעבר לקריאות ה"עצור במקום".
מבלי להבין כיצד, נחלץ מאחיזת שניהם וניער אותם, מכוון כולו כצייד אל אותה הדלת, ורץ אליה בכל כוחו.
מהר נכנס ונעל את הדלת אחריו.
מה את עושה פה?
ספל הקפה נשמט מידיה והתרסק על הרצפה.
הוא חש כיצד כעסו גואה בו, מתדפק בגופו לצאת אליה, כמו גם שני המאבטחים שניסו לפרוץ את הדלת הנעולה.
זו היא. אין ספק בכך.
היא הייתה נראית מופתעת.
מה את עושה פה? חזר על שאלתו.
ליבו הלם וראשו כאב וכל כולו זעם וכעס והתאוות ותשוקה.
מה אתה עושה פה? שאלה חזרה, וסידרה ערימת ניירות על השולחן שמולה.
הוא נעץ בה מבט מאיים, ולפני שהספיק לפתוח שוב בשאלה, השיבה לו את ערימת הניירות בפניו, ורצה אל הדלת האחורית במשרד. פתחה את הדלת ופתחה במרוצה, אל מסדרון חדש, והוא אחריה.
מאחור שמע את קולות פריצת הדלת, ושני המאבטחים שכבר קוראים לו לחזור.
קול ירייה.
הוא בשלו, רץ ללא אבחנה.
עזוב אותי… התחננה בבכי תוך כדי מרוצה, כמעט ונופלת, ומפילה לאחור מדפים מתוך ארונות קיר במסדרון, כדי לעכבו.
מה אתה רוצה ממני? מיררה בבכי ונמלטה על נפשה
והוא כזאב, סוגר על טרפו כתן, מקדם אותה וקרב אליה למגע.
יצאה מהר אל חדר המדרגות, והוא אחריה. רצה מהר. מדלגת מעל, מגדילה את הפער, ואז החליקה, מעדה ונכשלה.
נפלה על פניה, נפצעה וקמה, מותירה למטה כתם אדום.
רצה.
פצועה.
מדממת.
נאבקת. לא תכנע.
והוא אחריה.
לבסוף נחסמה בדלת יציאת חירום – נעולה.
נשענה אליה מתנשמת, והסתובבה אליו, מרחק כמה מטרים ממנה. דופקת בכוח על הדלת
אולי מישהו ישמע
ויעזור
ויפתח.
היא הייתה מפוחדת, דמעות שלא האמין בהם ירדו מעיניה, ודם ירד במורד אפה שנחבל בנפילתה.
הוא לא מצא בליבו כעת רחמים וחמלה כלפיה.
ואותי מאשימים…
אני לא מבינה מה אתה רוצה
אני לא עשיתי דבר, ומאשימים אותי
גם אני לא.
למה ברחת?
למה רדפת?
כי גם אז ברחת… במלון – לא הכירו אותך
למה שיכירו!?
מה רצית ממני באותו לילה
אני לא יודעת, השיבה ונשאה עיניה למשמע קולות האנשים היורדים גם הם במדרגות במרוצה אחריו.
אני לא אתן לך לעשות לי את זה! נזעק וזינק עליה, והיא מבוהלת נצמדת למפלט אל דלת יציאת החירום הסגורה.
ידיו עליה, והיא נאבקת. ובידה דופקת על הדלת, שתפתח.
חובטת בו בכוח – הוא בשלו, מלא חימה – וכוחה רק מעורר את כוחו להכניעה.
פתאום נלפת והוטח לאחור, נתלש בכוח ממנה.
והדלת מאחוריה נפתחת, והיא המובסת – הפכה למנצחת.
דממה שלפני.
אפשר היה לחתוך את המתח בסכין. הוא חשף שיניים, עדיין פגוע, מנסה לפרוץ ולהשתחרר מאחיזתם של שני אלו שנחלצו לרגע לעזרתה.
תרגע… מה יש לך?
היא הביטה בו, דם יורד במורד אפה, חובר לאיפור הדומע מעיניה, שנמרח על לחיה.
אתה… ורק אתה… אשם. מה בכלל מצאתי בך?
נשימה עמוקה, ושוב הוא משתלט על עצמו. נושם לאט יותר ויותר. משתדל להיות בשליטה, והכעס נמהל, לא נעלם, אבל שוקע, כל עוד לא יתערבב בו משהו חדש.
ולפני שהספיק להסדיר את נשימתו, חמקה החוצה ונעלמה, והדלת – נסגרה.
נותר עומד כפות מול יציאה סגורה, וכאב ראש שהתחיל לחזור בחזרה.