בגידה 10 הפרק האחרון
המונית עצרה ליד ביתו. הוא היה כל כך טרוד במחשבותיו, שלא שם לב.
הגענו, הכריז הנהג ועצר את המונה.
התחיל מפשפש בכיסיו ונזכר שאין לו כסף בארנק – איך ישלם? ייקח כסף מאשתו?
פתאום ניעור בבהלה למשמע נקישה בחלון שהקפיצה אותו. מעל החלון רכן שוטר, שסימן לנהג המונית לפתוח את החלון.
הכל בסדר? פנה השוטר לנהג המונית.
כן, בסדר גמור. ענה.
הלקוח שלך מאחור נראה כאילו הוא זקוק לאיזה טיפול רפואי.
אני בסדר, מיהר גיא לענות. זו רק מכה קטנה.
כן… ענה השוטר. אפשר תעודות מזהות?
השוטר אסף את התעודות משניהם והושיט אותן לשוטרת שיצאה מניידת שחנתה בצידו השני של הרחוב, מעבר לכביש.
היא הנהנה כשהביטה בתעודה ונפנתה להיכנס לתוך הניידת.
תישארו ברכב עד שנברר כמה פרטים, פקד השוטר, והתרחק מעט כדי לעלות בקשר.
מה עכשיו? אני מפעיל את המונה מחדש, רטן הנהג.
מה פתאום . אני יורד עכשיו. אביא כסף מהבית ואשלם לך.
לאן תרד? ואם תברח?
יש כאן משטרה. לאן אברח? חייך גיא ויצא מהרכב. דקה ואני משלם לך.
רק הספיק לפסוע שתי פסיעות – סליחה! אמרתי לך לא לצאת מהרכב.
אהה… סליחה, ענה גיא. רק רציתי….
יש לנו זיהוי חיובי! קראה השוטרת מהניידת, ולפני שהספיק להשלים את דבריו, מצא עצמו מוטח על חלון המונית, וידיו מסובבות לאחור.
מר גיא כהנמן, אתה עצור! קרא השוטר ואזק את ידיו. יש לך את הזכות לשמור על שתיקה…
לרגע שתק, ושמע את זכויותיו מוקראות.
ואז השתולל, כאשר הבחין בזוית עינו באשתו, מביטה בו דרך חלון ביתם ומחייכת…
קר. לילה במעצר.
מזרן אפור עם כתם גדול במרכז.
שמיכה מעופשת.
ריח של קיא.
שיכור זרוק לידו.
בשלב מסוים הוצא מהמעצר והובל אזוק למיון בית החולים, כמו פושע, לבדיקה רפואית.
ההשפלה. כולם רואים אותו.
המבטים החושדים, אולי הוא איזה אנס, פדופיל של רשת. אולי רוצח, אולי גנב…
רוב הזמן נעץ את עיניו ברצפה, עד שהכל הסתיים.
מסתבר ששבר את אפו, שתי אצבעות וצלע אחת.
עכשיו שידע מה יש לו, כול כולו החל שוב לכאוב, וניסה להירדם בתא, שכוב על המזרן, וכולו מוכתם, וכל גאוותו שבורה.
בבוקר הובא לשופט שקבע סכום שחרור בערבות גבוה. הוא הואשם בתאונת פגע וברח ע"פ עדים במקום, ובפציעתו הקשה של מיכאל רוזן.
הוא טען לחפותו.
זה לא עזר.
שוב בתא המעצר.
אחרי כשעתיים, שוטרת פתחה לו את הסורג.
שוחררת בערבות, אמרה. אתה הולך הביתה, וליוותה אותו אל מחוץ לבית המעצר.
אשתו חיכתה במכונית, מתחת לעץ, מטופחת. לבושה כבכל יום.
השוטרת עמדה בצד והשגיחה מעט, מביטה בשניהם, ואז הסתלקה.
למה באת? פנה אליה.
כנס לרכב ונדבר.
למה באת? חזר שוב על שאלתו
ככה אתה מודה לי על השחרור בערבות? יכולתי שלא לבוא, חייכה.
את בטח נהנית מזה. את תשלמי על זה… עורך הדין שלי יגמור אותך.
כן… אתה יכול לפנות לעו"ד שלך. אתה מוזמן…
זה מה שאעשה.
אבל מה יצא לך מזה? חשבת על זה? כנס לרכב ונדבר.
שאת תשלמי על כל מה שעשית לי! זה מה שיצא לי מזה. האשים.
ומה עשיתי?
את גנבת מהמחשב שלי את…
אני לא מבינה במחשבים.
הבאת את זה לאיתי, שיעשה לך את העבודה. ויצרתם את המשבר הזה, כדי שאת ואיתי תשתלטו על מניות החברה.
כן… טוב, אני זוכרת אותך משוחח פעם עם איתי בארוחת ערב אצלנו על כך ששניכם מנוצלים בחברה, משועבדים אליה. אחוות הממורמרים… אני זוכרת דווקא אותך, מעלה משאלות לב שאולי יום אחד יבוא ותקנה את כל מניות החברה. תמיד חשבת שאלו שמנהלים את הכל, ובייחוד אותך – הם ראשי כרוב, דגנרטים…
הם באמת כאלה.
אני יודעת שאתה חושב ככה. בכל ארוחת ערב עם מישהו מהעבודה חזרת על זה. חמש דקות מתחילת הארוחה וזה היה מתגלגל לשם. כל כך צפוי… אני מכירה אותך. יש לי אפילו שיחה אחת מוקלטת בה שוב דמיינת איך אתה משתלט על החברה. לא תרצה שאשתמש בה… עוד יחשבו שכל הרעיון הזה הוא שלך…
הוא הביט בה משתומם.
זה מה שרצית שיקרה, לא? כל כך נוח… אז הנה זה קרה… החברה יצאה מידיהם של ראשי הכרוב, ועברה לידיהם הנאמנות של איתי, ושלי… הוסיפה וחייכה חיוך מנצח. אתה מדבר עם בעלת רוב המניות בחברה. אבל אתה יודע… שלי… שלך… אני הרי בסופו של דבר אשתך הנאמנה, לא שאני יכולה לומר זאת עליך…
אז השתמשתי בהרשאה שלי לחשבון כדי לפדות חסכונות שלך, למכור את כל המניות שלך כשעוד היו שוות משהו בשמך, ואז, לאחר המשבר, קניתי אותן ויותר מחדש, במחיר נמוך, על שמי, בחשבון חדש.
עכשיו תעבוד תחתי – אני אתן לך את כול החופש המקצועי שתצטרך. לא תשמע ממני ולו מילת ביקורת אחת על החלטותיך המקצועיות, אבל בזכות הסכם הרכוש שבינינו, לי תהיה הפריבילגיה לראות את ההכנסות פרי עמלך בחשבון הבנק, ואילו אתה – אל תדאג, לא יהיה לך שום דבר שחסר בבית שלנו…
את לא תתחמקי מכל זה! את תתני דין וחשבון על זה!
מעכשיו אתה תצטרך לתת לי דין וחשבון! התריסה בפניו.
כמה פעמים יצאת וחזרת ונעלמת, לכנס, לעבודה – לפגישה? מה חשבת – שלא ידעתי על כל הנשים האלו מהצד? הבלש רוזן לא היה הראשון ששכרתי את שירותיו לעקוב אחריך. כבר חמש שנים שיש לי תמונות שלך עם כל מיני נשים – ואני אוספת, כאילו מכינה אלבום, ולא יודעת מה אני עושה.
איזה כוח יש לי מולך? להתגרש ממך? עקרת בית שויתרה על כל מה שהייתה רק כדי שאתה תצליח בקריירה שלך? אני אשלם את המחיר הכלכלי של הגירושין כשאני חתומה על הסכם חלוקת רכוש דרקוני טרם נישואיי שלא הבנתי מהו?
ואז הבנתי שהמשאלה שלך, לצאת מהעבודה שלך, להיות עצמאי ולא כבול למנהלים המטופשים שלך, היא המשאלה שלי – לצאת ממך, מהאטימות שלך, ולהיות עצמאית ולא כבולה אליך, עם כל הגאווה המטופשת שלך.
אז הנה – עכשיו אני בעלת רוב המניות בחברה, ולך אין דבר. ואתה עובד שלי לכל דבר ועניין, והגיע הזמן שתתחיל להבין את זה. עכשיו כנס לרכב, פסקה.
הוא התמהמה. מביט כועס ופגוע, אך לבסוף נכנע ונכנס לרכב סובל את כאביו בשקט. הוא לא הביט בה כל הנסיעה. ושוב, רכב נוסע בשקט, וזוג שותק שומע לדיווחי התנועה, נוסע בכביש לביתו, כנסיעה שבשגרה.
והיא – היא נשארה פוסקת, חזקה, ולא משפילה את עיניה, גאה ואצילה, ויפה – כמו שלא ראה. יופי שאינו בשבילו ואינו בעבורו.
יופי שלה ובשבילה.
תגובות (0)