באמצע שום מקום: פרק ראשון

הרוח מעיפה את שיערה ושולחת צמרמורת במורד גבי.
יש משהו לא בסדר המקום הזה, דבר מה בו מקפיא את עצמותיי, ואני מתחילה להתחרט על כך שנתתי להם לשלוח אותי לפה, אך אני מניחה שלא באמת הייתה לי אפשרות אחרת, זאת אומרת ההצעה הייתה מפתה מידי.
חוץ מזה, אני בטח אהיה פה רק כשבוע או שבועיים, ולאחר מכן אחזור הביתה לחבל בחייהם של הוריי, מה אוכל לומר, הם לא יכולים איתי, אך חייהם בלעדי הם סבל.
למרות כל הדברים הטובים בעסקה הזו, אני עדיין לא יכולה להתעלם מכל מה שרע במקום הזה, למשל העובדה שהמקום הזה הוא פשוט חור.
טוב, האמת שאני מגזימה, אך המקום הזה נמצא באמצע שום מקום, לעזאזל, אני מקווה שלפחות יש פה קליטה, אני כבר אפילו לא חולמת על אינטרנט.
אני מביטה בפנימיה ולא יכולה לחשוב שהיא נראית כמו אחוזה מימי הביניים, לפחות מבחוץ, אני בהחלט מקווה שהמקום הזה חשוך וחסר תקווה כמו שהוא נראה, אחרת יהיה פה משעמם.
"סלנה או'קונר?" קול לצידי שאל, אך אני לא הסתובבתי אליו, אני מניחה שזה בעיקר בגלל שהוא הפחיד אותי מעט, לא שמתי אותו מגיע.
"את התלמידה החדשה, נכון?" הוא שואל שוב, אך הפעם הוא שם את ידו על כתפי בשביל למשוך את תשומת ליבי."אלא אם ראית אותי פה פעם, אני חושבת שאתה צודק." אני עונה לו, כל כולי צורח שיעמום בזמן שאני בוחנת אותו, הוא נראה כמו בן אדם נחמד, אולי אפילו יותר מידי, אני לא ידועת איך להסביר את זה בדיוק, אך אני כמעט בטוחה שהוא לא אמיתי.
"את עומדת להיות חתיכת קוץ בתחת, נכון?" הוא שואל אותי, ומחייך לעברי, יש לו חיוך עקום מעט, אך זה לא באמת חשוב, משום שהוא גם חם ומזמין.
"אחרי הדרך שעברתי בשביל להגיע לפה, כל אחד היה." אני עונה ביובש, לעזאזל, רק המחשבה על הדרך לפה גורמת לעצמותיי לזעוק בכאב.
"אני מניח שאת לא מקומית." הוא אומר בשעשוע ופונה להיכנס אל תוך הבניין, אני מביטה בו במשך שנייה לפני שאני מתחילה ללכת אחריו.
"תודה לאלים, לא." אני הולכת אחריו, תיקי תלוי בריפיון על כתף אחת אך לא שמתי לב שהמזוודה שלי לא נמצאת בידי עד שראיתי אותו עולה איתה במדרגות, וזה מזל כי המזוודה הזאת כמעט בגובה שלי והיא כבדה ממני פי שלוש.
"באילו אלים את מאמינה?"הוא שואל, קולו מסוקרן אך הוא לא עוצר אפילו לרגע אחד בשביל לחכות לי, מה שאומר שאני צריכה פחות או יותר לרוץ אחריו משום שכל צעד שלו הם שניים שלי.
"יש יותר מידי ולא מצאתי סיבה לשלול איש מהם."אני אומרת, זו אחת מתופעות הלוואי של המעברים הרבים שלי, אני זוכה להכיר דתות רבות ותרבויות שלא קיימות יותר, לכל אחת האלים והמסורות שלה.
"אני מניח שתרצי לשמוע כמה סיפורי רוחות על המקום?" לדבריו מצטרף צחוק קטן ונחמד, אולי הוא אפילו יותר גיחוך מאשר צחוק.
"הו, אולי מאוחר יותר." אני אומרת ברגע בו אנחנו נכנסים אל תוך הבניין, ואני כמעט מרגישה כמו דמות מסרט ישן, אם כי דברי לא התאימו לסרט, קולי עייף מידי, לא עצוב או אפילו ציני הוא פשוט משתוקק למשהו שלא השגתי כבר זמן רב, אני פשוט רוצה לישון, אך אני יודעת שאני לא אקבל את זה במקום חשוך אפל כמו זה, הסיוטים לא יתנו לי.