א.ק.ר

ידו בידה הם מביטים אל האופק, השמש שוקעת. שערה החום זהוב תחת השמש. הוא מסלסל פיסת שער סביב ידו. הוא יכול עכשיו סוף סוף לשכוח את המצב של הבית, של אבא. שלה. "את רוצה שנחזור אור?" הוא מרים גבה אחת ומביט בה, "יש לנו ברירה?" הם קמים בחוסר רצון ומביטים פעם אחרונה אל השמש. הלילה ירד. שעת העוצר של אבא, הוא לא רוצה שאבא יתרגז, גם ככה אור על תנאי אצלם בבית.
הוא זכר את אותו לילה. אור באה אליו בוכה, הוא כמעט לא יכל לראות אותה מרוב דמעות. הם היו אז ביחד רק שנה. הוא חיבק אותה כל הלילה עד שהיא נרדמה באנחת בכי. זה היה הלילה הנורא בחייו, הוריה של אור נספו בשריפה בביתם. הוא הבטיח שידאג לה, ובאמת כך עשה. הוא הצליח לחדור את המעטפת שבה אביו טבע. הוא הסביר את רגשותיה של אור כאילו היו ממש שלו, כי הם היו. אור קיבלה מיטה בחדר בנות, אבל היחס של אביו היה רע אליה.
הם היתהלכו לביתם כשהם אוחזים ידיים. אמא מזמן לא בבית, אבא הספיק להתחתן ולהתגרש מאז שהיה עם אמא של אביעד עשר פעמים, עכשיו הוא עם ליאה, צעירה ויפה גדולה מאביעד בעשר שנים. הם נכנסים הביתה, רעש ובלגן נמצאים בבית. אחיותיו הקטנות של אביעד, אחיות מאבא. מכינות סנדוויצ׳ים עם ריבה, אחיו משחקים בכדור מעל השולחן. "אבא צריך ביצה" מישהוא צועק לחלל האוויר וכולם משתתקים. מיד בשנייה אביעד קולט את מה שמבקש ורץ אל המקרר הוא לקח את אחת הקערות המיוחדות ושבר לתוכה ביצה הוא קישקש אותה בעזרת מזלג במהירות וקרא לאביו, ידו של אביו יצא מדלת המקלחת והוא הניח בה את הקערה, קריאה חסרת משמעות נשמעה מהצד השני. אביעד חזר למטבח כשהוא רגוע יותר, ידייו דחופות עמוק בג׳ינס. "עברנו את זה בשלום הערב," הוא מחייך אל אור והיא מחזירה לו חיוך. בסך הכל בבית שלהם יש שמונה אנשים, אבא, ליאה, אביעד, אור, שני, מאי, בן, וריימונד.כל ילד הוא מאמא אחרת, חוץ מאור כמובן. "יאללה לתקתק את הבית" אביעד אומר, אביעד עם הכל החזק, הוא הבכור. הבית הקטן מוכן, כל הרהיטים מצוחצחים, השטיח שאוב, השולחן מסודר וכל הילדים יושבים זקופים על קצה הספה. שוטקים. צעדיו של אבא נשמעים, כבדים ומבהילים. אבא נקי, שערו השחור מעוצב, הוא לובש חליפה כחולה ונעליים שחורות תואמות את רגליו. הוא נעמד מול ילדיו, "כולם מקלחות ולמיטה, אור ואביעד אם אני חוזר ורואה אתכם באותו החדר" הוא סימן בידו משהוא על צווארו. כולם לא זזו. אבא התהלך ברוב חשיבות אל דלת הבית, וליאה נשקה לכולם, רק קשצליל הנעילה נשמע כולם נשמו לרווחה והחלו לזוז בבית. אור ואביעד נשארו על הספה, אור חבוקה בזרועותיו של אביעד. הילדים כנראה הלכו במכוון לחדרם. "אתה יודע, אתמול דיברתי עם ריימונד ומסתבר שהוא פעם שם לאבא שלך פפריקה בביצה ואמר שזה דם." אביעד צוחק בשחרור. "למה הוא עשה לו את זה ולא הביא לו ביצה לא שבורה?" "הוא אמר שהתעצבן עליו יותר מדי.." "הכנת את השיעורים למחר?" הוא הרים גבה ושינה תנוחה בכדי לראות את ענייה הירוקות. "לא" היא עונה וחוזרת להתכרבל בין זרועותיו. "רוצה שנעשה?" אביעד מציע. "ואיך אני אתרכז שאתה פה?" היא נראתה נבוכה, אך חיוכה נמתח על כל פניה. "כמו שאת עושה בכל שיעור" הוא מגלגל את ענייו ופורע את שערה. "מי אמר לך שאני מתרכזת בכל שיעור?" מבט שתות מרצד בענייה, והיא דוחפת אותו קלות. הם צוחקים. "אמרתי לך פעם שאני אוהב אותך?" הוא שואל, והיא מחייכת. "משהוא כמו מיליון ושמונה פעמים, אני יודעת שאתה אוהב אותי" היא מחייכת אליו ומתנתקת ממנו, "אני עולה להביא את התיק, יש לי מטלה להגיש". לאבא לא היה חסר כסף, אף אחד לא ידע מאיפה, אבל היה לו. הבית היה גדול, אבל רובו היה לדריו השונים של אבא. אור חזרה בזריזות כשילקוטה טלוי על כתף אחת. היא מתיישבת ליד עביאד ומוציאה את החומרים בפיזיקה. אור שמאלית ואביעד ימני, ידיהם משולבות וכל אחד מהם כותב בידו השניה. "הנגזרת של המהירות שווה 12 שזו התוצאה של התאוצה, עכשיו צריך לחשב את מהירות המטוס כשמטענו כבד ב453.5 קילו גרם" אור מסתקלת באביעד. "צריך עכשיו להעביר ליחידות si את כל התרגיל, לחשב את תאוצת המטוס, ורק אז נדע את מיקומו הסופי, כשנציב באיקס את אותו האיקס של הגוף הקודם" אביעד משלים אותה, וכך הם צוללים אל הלילה עם פיזיקה. הם פותרים חמש תרגילים ותחושת ניצחון מוזרק לוורידם. לפתע נקישות על הווטרינה מקפיצות את שניהם. אחיזתה של אור מתהדקת על ידו של אביעד. אביעד שואל אותה שאלה בל קול והיא מהנהנת ומקרבת איתו אל הווטרינה, אחיזתה כמעט פוצעת את אביעד. צל של דמות מופיע שם. אביעד פותח את הווטרינה והמראה שנגלה לענייהם מחריד.
נערה בגילם, או קטנה יותר, צמוקה, שיער קצר בהיר סטור, ועניים חומות ענקיות מתחננות. הנערה מביטה בהם. "אני.. אני חייבת" קולה נשבר ואנחות בכי נשמעות ממנה. אור מתנתקת מאביעד ומחבקת את הנערה בחצי חיבוק, "בואי תיכנסי" היא משתדלת לחייך, למרות שרק עכשיו מבחינה בבגדיה, הדבר היחיד שהיא לובשת זו חולצה ענקית, קרעים שסועים בחולצתה. "אני לא יכולה" דמעות נוספות מכסות אותה. היא מתיישבת, מושכת את רגליה אל פניה. בזמן שענייה מכוסות אור רומזת לאביעד להביא מכנסיים. אביעד מציית ובתוך שניות המכנסיים בידייה של אור, "בואי, תרגעי" היא מכניסה אותה אל הבית כמעט בכוח. אור עוזרת לנערה ללבוש את מכנסיה ורואה כי האור מפריעה לנערה. אביעד מבחין בכך גם, ומעמם את אור החדר. אור מתיישבת ליד הנערה על הספה. "שפכי" היא פורסת את ידייה. "אני.. אני לא" היא רועדת ומבטה סוקר את הבית במבט חשוד. "זה בסדר" אור מעודדת אותה. "אני אור, את?" "ליאה" היא פולטת. נשימותיה נהיות רגועות יותר והיא מצליחה לשתות מהכוס שמגיש לה אביעד. לפתע היא נחנקת, כוס המים נשמטת מידה ומוטירה שלולית על הריצפה, ידייה נחלצות בזריזות אל פיה לבלום צעקה, מבטה נעול על נקודה מסויימת. אור ואביעד הולכים בחשש אחרי מבטה. הייתה זו תמונה של כל המשפחה. ליאה מנסה לקום ממושבה, אך אור מלטפת אותה בעדינות. "מה קרה?" ליאה מנענת בראשה. "גם אתם… גם אתם משתפים פעולה איתו. כמו כולם. וחשבתי, אוי איך חשבתי שכבר תעזרו לי." דמעות פורצות מענייה. אביעד נראה מבולבל. "משתפים פעולה עם מי?" הוא מקמץ את גבותיו. "עד עכשיו אף אחד לא הכחיש זה בסדר, אני יודעת שאתם איתו." והיא מורה בסנטרה אל עבר התמונה. "אנחנו באמת לא יודעים על מה את מדברת." אור מביטה בענייה, וכנראה משהוא שם עודד אותה שזו האמת. "איתו, עם א.ק.ר" היא יורה מבטים לעברם. ואז קמה בפתאומיות. היא נגשת אל התמונה, ויידה הדקיקות לוטפות אותה, מצביעות על אבא.