אהבה אחרת

פרק א'

"את אוהבת אותי?" שאלתי בחשש.
"כן, מאוד" היא ענתה בלחישה.
"יש לך דרך מאוד מוזרה להראות את זה" אמרתי בארסיות.
"מצטערת" היא השפילה את מבטה.
ניסיתי לעצור את הדמעות, זה לא מאוד הצליח.
"אני הולכת לשרותים" אמרתי בקול חנוק מעט.
הלכתי לשירותים. לבכות.
דפיקה על הדלת "אני נכנסת" היא אמרה
"וואט-אבר" מלמלתי, היא אפילו לא שמעה.
היא נכנסה.
מיהרתי לנגב את הדמעות
"מה את רוצה עכשיו?" שאלתי במרירות "לומר לי שהוא לא היה היחיד?"
"מה פתאום!" היא נבהלה "את יודעת שזאת הייתה טעות. רק אותך אני אוהבת."
"אם את כל כך אוהבת אותי למה עשית את זה?"
"לא יודעת" היא ענתה בלחש והשפילה את מבטה.
"את אפילו לא מסוגלת להביט לי בעיניים" הטחתי בה "תסתכלי לי בעיניים ותגידי לי שאת אוהבת אותי!"
היא הרימה את מבטה והסתכלה לי עמוק בעיניים "אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך כבר שלוש שנים ואני לא מתכוונת להפסיק בקרוב."
שוב פרצתי בבכי "גם אני אוהבת אותך" מלמלתי ונישקתי אותה.
נשיקה קלה, נשיקה עם הרבה חרטה בתוכה, נשיקה של סליחה.
עכשיו כבר שתינו בכינו.
נשארנו חבוקות בשירותים בערך 20 דקות.
חיבוק טוב, חיבוק מרפא.
"אני כל כך מצטערת"היא לחשה
"סלחתי" החזרתי לה בלחישה.
חזרנו לחדר שלי.
עברו כמה דקות של שתיקה מרפאת.
לא שתיקה מביכה. שתיקה שאומרת הכל בלי מילים.
לאחר כמה דקות היא הפרה את השתיקה
"נוגה?" היא היססה
"כן?"
"אני כל כך מצטערת. אני אעשה הכל בשבילך"
"זה בסדר, ייקח לי זמן אבל אני אסלח לך"
"אני כל כך מצטערת" היא התמוטטה עלי.
הפעם לשם שינוי אני ליטפתי אותה בזמן שהיא בוכה על כתפי.
נשכבנו על המיטה, מחובקות.
"סליחה" היא לחשה פעם אחרונה ונרדמה.
הסתכלתי עליה כמה רגעים. כל כך שלווה.
אני אוהבת אותה. אבל כרגע אני לא מסוגלת להיות איתה.
שחררתי את עצמי ממנה ונשכבתי על הריצפה.
נרדמתי ככה.
בבוקר אני אגיד לה שאני צריכה הפסקה.
בבוקר אני אתמודד עם הכל.

פרק ב'

לא ישנתי מאוד טוב.
הריצפה לא הייתה נוחה.
אבל זה הרגיש יותר טוב מלישון לידה.
הריצפה הקרה הייתה נעימה על לחיי.
הורדתי את הגרביים והצטמררתי.
זה היה נעים כמו שוק חשמלי.
זה הוציא אותי מהבועה שהייתי בה.
הבועה שגרמה לי לאהוב אותה לא משנה מה היא עושה.
לא משנה כמה היא הכאיבה לי תמיד סלחתי לה.
ועכשיו הבועה התנפצה.
לא יכולתי לסלוח לה על זה.
והיא כבר עשתה דברים גרועים יותר.
קמתי מריצפה.
היא עדיין ישנה.
יצאתי מהחדר.
הלכתי למיטבח.
שתיתי קולה.
אכלתי קורנפלקס בחלב.
לא יכולתי להישאר בבית שלנו.
הוא נתן לי הרגשה רעה.
אז יצאתי לטיול.
הלכתי לקניון.
20 דקות הליכה.
שמעתי מוזיקה באוזניות.
זה תמיד מרגיע אותי.
ישבתי בד"ר לק.
אכלתי גלידת שוקולד.
שלושה כדורים של שוקולד טהור.
ישבתי עם המוזיקה ואכלתי את הגלידה.
זה נתן לי הרגשה טובה.
הרגשתי את הגלידה הקרה מתפשטת בגוף שלי.
מנקה את כל החום הרע שהיא השאירה בתוכי.
נגמרה הגלידה.
קניתי פרוזן יוגורט.
לא היה אכפת לי מהכסף.
רק רציתי דברים קרים וחמוצים כמו שאני אוהבת.
שיעשו לי קצת טוב אחרי אתמול.
ישבתי שם שעתיים.
יושבת וחושבת.
לא חושבת על דברים חשובים.
מזמזמת שירים ומשחזרת סצנות מבוורלי הילס 90210.
רק לא לחשוב עליה.
רק לא לחשוב על הכאב שהיא גרמה לי.
בסוף לא יכולתי יותר.
חזרתי הביתה.
נכנסתי לניחוח של ארוחת בוקר כפרית בדיוק כמו שאני אוהבת.
היא עמדה במיטבח, הכינה חביתה וסלט.
"זה לא יגרום לי לסלוח לך"
היא קפצה.
היא הייתה כל כך שקועה בבישול שלא שמה לב שנכנסתי בכלל.
התישבתי ליד השולחן.
"אני מצטערת" היא אמרה שוב והניחה צלחת מלאה לידי.
"אני לא רעבה" אמרתי וקמתי מהשולחן.
הלכתי לחדר ונעלתי את הדלת.
נשכבתי על המיטה, ובכיתי.

פרק ג'

דפיקה בדלת.
ניגבתי את הדמעות ופתחתי את הדלת.
היא נכנסה.
"נגה, אני באמת מצטערת. מה את רוצה שאני אעשה?"
"אני לא רוצה שתעשי כלום."
"מה יגרום לך להפסיק לכעוס עלי?"
"שתלכי מפה."
"אני אחזור לגור עם ההורים כמה ימים. אבל מתישהו נצטרך לפתור את זה"
"אנחנו נפתור. אולי אפילו נחזור. אבל כרגע אני לא מסוגלת להיות איתך."
"אני כל כך מצטערת שאת מרגישה ככה" קולה נשבר.
היא פנתה לצאת מהחדר
"נועה?"
"מה?"
"אני אוהבת אותך, באמת. אבל אני צריכה קצת זמן לעצמי. לעכל את העובדה שאת מסוגלת לעשות דבר כזה."
"אני מבינה. אני מקווה שתחליטי בקרוב."
היא יצאה מהחדר.
ואני נפלתי על המיטה ובכיתי פעם שלישית ביומיים.

***
למה עשיתי את זה?
למה הייתי כל כך טיפשה?
ידעתי שאם אני אלך איתו זה לא יגמר טוב ובכל זאת הלכתי איתו.
אני אפילו לא קצת מחבבת אותו.
אני בכלל אוהבת בנות.
אז למה פור גאד פאקינג סייק הלכתי איתו?
ישבתי על ספסל בפארק ובכיתי.
הרסתי את הכל.
הייתה לנו מערכת יחסים כל כך טובה ואני הרסתי אותה.
3 שנים שאנחנו ביחד.
3 שנים כמעט בלי מריבות.
ואז אני משתכרת והולכת עם המניאק לחדר והכל נהרס.
אני כל כך טיפשה.
ישבתי שם כמה שעות טובות.
בוכה ויורדת על עצמי כמיטב יכולתי.
כשהבכי יבש והירידות נגמרו תפסתי מונית לבית של ההורים שלי.
לא הייתי שם מאז ארוחת שישי שעבר.
כשהיינו זוג ולא היו בעיות.
ועכשיו הכל הרוס.
פרצתי בבכי גם במונית והוא לא הפסיק גם כשצלצלתי בפעמון הדלת.
אמא שלי פתחה לי.
"מה קרה?" היא נבהלה למראה עייני האדומות והנפוחות "למה את בוכה?"
"נפרדנו" הדבר היחיד שהצלחתי להוציא מפה לפני שרצתי לחדרי הישן זרקתי את התיק על הריצפה, נישכבתי על המיטה, התכסתי בשמיכה ושמתי את הכרית מעל הראש.
ובכיתי.
בכיתי כל כך.
בכיתי על כל מה שהרסתי.
בכיתי על הימים הטובים שלא יחזרו.
אני אדם פסימי מטיבעי.
לא האמנתי שנחזור.
לא האמנתי שהיא תוכל לסלוח לי.
ואני לא מאשימה אותה.
אני רק מקווה שהיא לא תנדה אותי לגמרי מחייה.
אני פשוט לא חושבת שאוכל לעמוד בניתוק מוחלט ממנה.

פרק ד'

אחרי כמה שעות טובות של בכי החלטתי שהיא בכלל לא שווה את זה.
אז לבשתי טי-שירט שחורה עם הדפס מגניב וג'ינס משופשפים וקרועים והלכתי לקניון.
לא באמת היה לי מה לעשות בקניון, ובטח שלא לבד.
אז פשוט נכנסתי לחניות שאני אוהבת ובזבזתי בערך אלף שקל על ספרים, פוסטרים, דיסקים ובגדים.
וקניתי גם כמה פיצ'פקס, סתם בשביל ההרגשה הטובה.
ובכלל לא היה אכפת לי שבזבזתי כל כך הרבה כסף.
זה עשה לי הרגשה טובה.
למרות שבדרך כלל אני ממש שונאת קניות.
לא נורא.
העיקר שההרגשה שלי השתפרה.
כשנמאס לי מהקניות וכבר קניתי כל מה שרצית הלכתי לאכול פיצה.
הרבה זמן לא אכלתי פיצה.
היא אמרה שזה משמין ושהיא אוהבת אותי רזה.
עכשיו כשאני חושבת על זה, זה היה דבר מאוד ביצ'י לומר.
אז אכלתי פיצה.
אכלתי הרבה פיצה.
בהתחשב בעובדה שלא אכלתי כבר יומיים אני בלסתי בערך 5 משולשי פיצה.
ואז גם גמרתי בקבוק קולה של ליטר וחצי.
ולקינוח אכלתי כדור גלידה שוקולד.
בהחלט בילוי טוב ומרומם.
בדרך חזרה הביתה, כשהיה לי זמן לחשוב.
ניזכרתי למה הייתי צריכה את הבילוי הזה להרמת המצב רוח.
התחלתי לבכות. שוב.

***
דפיקה בדלת.
"מה?"
"את בסדר חמודה?" אמא שלי נכנסה לחדר.
"לא" מלמלתי.
"למה נפרדתם?" היא שאלה בחשש, מפחדת לחטט בפצעים.
"אני בגדתי בה" קולי נשבר "זה הכל באשמתי!"
"די חמודה, די. יהיה בסדר" היא חיבקה אותי וליטפה אותי, כאילו חזרתי לגיל 14
לאהבה הנכזבת הראשונה שלי.
לאהבה שגרמה לי להבין שאני לסבית.
לאהבה שנמשכה שנה. שנה של אבל.
"אמא? את חושבת שנחזור מתישהו?" שאלתי אותה כמו ילדה קטנה עם תקווה בעיניים
"אני לא יודעת, זה תלוי בך."
"מה זאת אומרת?"
"תגרמי לה לחזור אלייך, תשלחי לה פרחים ושוקולדים, תתנהגי אליה יפה. תלקקי לה את התחת עד שהיא תבין כמה את מצטערת ותחזור אלייך."
"את בטוחה שזה יעבוד? אני מכירה את נועה, היא בעיקר צריכה את הספייס שלה."
"אף אחד לא יכול לעמוד בפני מטר מחמאות. תסמכי על אמא שלך"
"תודה" אמרתי וניגבתי את הדמעות בשרוול "אני אנסה"

פרק ה'

דפיקה בדלת.
"מה את רוצה?"
"להתנצל. הייתי טיפשה ושיכורה. בבקשה תסלחי לי."
"זה לא זמן מאוד טוב עכשיו."
"למה?"
"אני עסוקה."
טרקתי את הדלת וחזרתי למיטה.
היא הייתה הרבה יותר יפה מנועה.
והיא חיפשה רק סטוצים.
ממש לא בקטע שלה להיכנס למערכת יחסים.
בטח לא איתי.
לא להיקשר.
לא להיפגע.
וזה הרגיש לנו כמו נקמה.
עוד דפיקה
"למה סגרת את הדלת?"
"אמרתי לך כבר, זה לא זמן טוב."
היא נכנסה.
דחפה אותי מהדלת ונכנסה.
חיפשה בכל הבית, אפילו במקרר.
ולחדר שינה נכנסה בסוף.
מפחדת ממה שתמצא שם.
"את??? איך יכולת לעשות לי את זה??"
היא נדמה לראות את עינבל עירומה במיטה שלי.
הפרצוף שלה עשה לי טוב.
תדהמה מהולה בכעס עם קמצוץ של נבגדות.
הסיפור בין עינבל לנועה היה מסובך.
הן היו כמו אחיות בלי קשרי דם.
הן היו החברות הכי טובות מאז שהן זוכרות את עצמן.
והן גם היו האהבה הראשונה אחת של השניה.
לפני שנה הן רבו על בחורה שבכלל הייתה סטרייטית.
מאז הן לא היו בקשר.
ואני שמרתי על קשר עם עינבל בלי שנועה תדע.
והיא הייתה השם השני שעלה לי בראש כשחשבתי עם זה זה הכי יפגע בה.
בהתחלה חשבתי על בועז שרוצה אותי כבר כמה שנים, אבל ירדתי מזה כי הבנתי שאני פשוט לא מסוגלת להיות עם גבר.
ואז נזכרתי בעינבל והייתי בטוחה שהיא תסכים רק כדי לנקום בנועה.
אז זרמנו למיטה.
וכמו בסרט בשניה שסיימנו היא דפקה בדלת.
ונכנסה, לא מאמינה שעשינו את זה.
היא רצה החוצה בוכה.
ומיד התחרטתי שעשיתי את זה.
שנאתי לראות אותה בוכה.
אהבתי אותה. לא הייתי מסוגלת לראות אותה סובלת.
אז רצתי אחריה.
ונישקתי אותה.
"תסלחי לי. אני סלחתי לך."
"אז עכשיו אנחנו פיטים" היא אמרה במרירות אבל בחיוך.
התנשקנו נשיקה ארוכה. כל כך ארוכה שעינבל הספיקה להתלבש ולצאת מהדירה בחיוך, היא שמחה שחזרנו ושאנחנו מאושרות, ולצאת מהבנין.
בסוף התנתקנו ונכנסנו לדירה.
נעלנו את הדלת ותיקנו את מה שהרסנו.