את לא כמו כולם- פרק 1

פרק 1- למצוא את האביב
" בוני תתעוררי נו…קדימה אנחנו נאחר!" "נאחר? , לאיפה?" שאלתי כשהשיער מסורבל והיד מנסה למשוך את החולצה כלפי מטה, "לרכבת מצחיקונת" היא ענתה לי כאילו שאלתי מהו שמי,
"לרכבת ?" עניתי בתמהיה "אל תגידי לי ששכחת" קולה ענה בתוקפנות "לא שכחתי פשוט אני לא זוכרת " עניתי כאילו זו בדיחה אך הבדיחה לא הצחיקה אותה , "לילי לילי " צעקתי בעודי מנסה ללכת בניסיון להרגיעה, חשתי כאב חד בכתף אך התעלמתי ממנו "אני באמת לא זוכרת יש לי כאב ראש נוראי בבקשה תגידי לאן צריך ללכת ועל מה לעזאזל את מדברת" "אני לא יכולה לומר את זה בקול " היא ענתה ונשמעה מתוחה ביותר, :על מה את מדברת ?" שאלתי , היא סימנה לי בידה להסתכל בחלון , הסתובבתי ונגשתי לחלון כל צעד הרגיש כמו נצח -כבד ומבלבל יותר מהמצב שבו עכשיו אני נמצאת .כשהסתכלתי בחלון ראיתי אותו את האיש הזה, לילי לעולם לא סיפרה לי אודותיו רק חזרה ואמרה לי שאני צריכה להתרחק ממנו "הוא נורא " היא הייתה חוזרת ואומרת בכל פעם ששאלתי עליו. "לילי? מי הוא? בבקשה תעני לי אני חייבת תשובות!" "את לא!" היא ענתה בצורה חדה "את יפיפה נראית כמעט כמו בת אנוש אם נכסה קצת את הסימן בכתף לא יראו כלום , יקבלו אותך ,את לא תצטרכי להיות כמוני מתחבאת ממקום למקום מחכה לקץ. אל תגמרי כמוני , את אחרת את יכולה להישאר פה!" התקדמתי לעברה אחזתי בידה " אני לא רוצה להחביא את עצמי אני רוצה להיות אני כמו שאני איך שאני ! יש בשבילנו מקום אנחנו לא חייבות להיות כמו יצורים, אמא ואבא לא סתם השאירו לנו את הצמיד! אנחנו יכולות להגיע לשם חשבתי כל הלילה על תוכנית , אפילו יש לי שם למבצע " למצוא את האביב"" ניסיתי להתבדח אך שוב לילי לא צחקה ובפניה לא היה אפילו חיוך קטן, את פניה כיסו הרהורים בלתי פוסקים. "בואי " היא אמרה לבסוף , אני הלכתי אחריה , היא חיפשה בפראות אחר הצמיד וכשמצאה אותו ראיתי בפניה הקלה, היא לקחה את ידי וענדה עליו את הצמיד " הוא יגן עליך" היא אמרה "תתלבשי מהר אנחנו הולכות" "ומה אם הרכבת ? " שאלתי אבל לא קיבלתי תשובה.