אתה מאמין בגורל? ~ פרק א'

התהפכתי במיטה שלי, הנה והנה. לא מצליחה להירדם בדיוק סיימתי את הספר שחברתי רייצ'ל הביאה לי לקרוא "תיכון הלילה 2". הרמתי את הפלאפון שלי ובדקתי מה השעה, השעה הייתה 1:38 בלילה. קמתי והלכתי לאמבטייה.
התקלחתי ויצאתי, בדרך כלל מים ואש משרים שליי ביטחון. כיוון שלא רציתי לשרוף שום דבר הלכתי למקור הכי זמין והכי בטוח משתי האפשרויות,מים. חזרתי אל מיטתי ונשכבתי עליה.
כעבור זמן קצר התחלתי להתרכז בקולות שמסביבי. זמזום עדין של המקרר במטבח, טיפטוף מים בחוץ, מדי פעם גם רעש מנוע של מכונית החולפת ברחוב וממשיכה הלאה, נשימות של בני הבית הישנים ושקט. שקט צורם שאט אט בלע אותי. עבר עליי יום קשה, עברנו דירה וכל המהומות שנגרמו כתצואה מכך היו הרסניות למדי. אובכן, אני שוכבת במיטתי מקשיבה לקולות שמסביבי וחושבת, האם אני שייכת לעולם הזה? מנורה קטנה עומדת ליד מיטתי ומאירה את החדר שלי באור זהוב רך ומרגיע כמו להבה הרועדת בעדינות. המחשבות שלי התחלפו באו והלכו אחת אחרי השנייה. ואז נעצרתי על משהו שהפריע לי כבר המון זמן. אמא שלי כל הזמן טוענת הזמן שאני ילדה רב-כישרונית (בעלת כישרונות רבים) ושיש לי עתיד מצופה זהב ויהלומים, אך אני מפקפקת ושואלת את עצמי, האם יש אמת בדבריה?
תלמידה מצטיינת לא הייתי, 85 חיסורים במחצית, 17 אי-הכנות שיעורי בית ו3 הפרעות.
כל אלה גרמו לי לפקפק בעצמי ובדברי אימי, אך גם אם רציתי וגם אם לא, דברים החלו לקרות ולהשתנות הציונים שלי קופצים מיום ליום יותר ויותר. יכולתי להכחיש את העובדה שיש לי ראש על הכתפיים רק לעצמי.
אני פשוט הייתי עצלנית.
אני שוכבת במיטה ומאמינה בכול מעודי שהגורל שלי נקבע ביום היוולדי ואין לי דרך לשנות אותו.

הזמן זחל בעצלתיים, ואני בחנתי היטב את החדר שבו שכבתי. מנורת מאוורר לבנה ופשוטה על התקרה, חלונות לבנים גדולים ורחבים, קירות עירומים לבנים וחשופים, שתי מיטות אדומות באחת ישנה לה בשלווה ילדה קטנה בת שמונה חסרת דאגות מוקפת צעצועים ובובות בשנייה שכבה לה נערה צעירה בת 15 שתהתה על ימין ועל שמאל והמחשבות שלה חלפו כהרף עין, ארגזים ושקיות עמדו מלאים ומיותמים בפינת החדר וכמובן השקט. השקט הצורם מילא את החדר שלי יותר מכל. אותו שקט מפחיד שתוקף אותי כל שנייה, כל דקה, כל שעה וכל יום.
שעה ועוד שעה הזמן כאילו לא זז, אך לבסוף שקעתי בשינה עמוקה, מרגיעה.