אשמייק חלק 7~

למי שלא זוכר, אשמייק שש נגמר בכך שאנג'לה פתח בטעות את היומן של כריס, ןהם היו בדרך לביתן שלהם.

הגעתי באיחור קטן אחרי כריס, לתוך חדרו. חדרו של כריס היה כמעט ריק, אבל זיהיתי ניירות פוסטרים שכנראה הולכים לכסות את כל הקיר. הלכתי אל תוך חדרו של ראלף, שהיה כבר מוכן, מכוסה כולו פוסטרים שחורים ומערכות תופים. ראלף אפילו לא שמע שנכנסתי, הוא שכב בעצימת עיניים על המיטה שלו ושמע מוזיקה, יכולתי לשמוע את הבס.
חדרו של דייב היה מאוד, מאוד, מסודר ואלגנטי באופן מפתיע. זה היה נראה חדר של סטודנט עשיר וחכם, אבל דייב לא תאם אפילו קרטריון אחד מאלו, אין סיכוי, דייב היה הכי פחות אלגנטי מבין השלושה.
כשחזרתי לחדרו של כריס, ציפיתי לראות את הארגזים שהבאתי פרוקים, אבל הוא אפילו לא התחיל. הוא ישב על המיטה, בוהה בפלייר שמכריז על התחרות. מבטו היה קר וחסר הבעה, לא יכולתי לנחש מה עובר לו בראש.
"צריך עזרה בפריקת הארגזים?" שאלתי, די מהססת.
כריס שחרר נחרה פתאומית, ואז הרים את מבטו, גבותיו נזקפות, "אוה, אתה פה."
"כן אני פה," מלמלתי. "מעופף אחד."
"אני טייס מקצוען, אני מבקש." כריס התבדח בלי לחייך, ואז השליך את הפלייר על השידה הקטנה שלידו. הוא נשכב על מיטתו ובהה בתקרה בטראנס, שותק.
עמדתי כמו גולם בפתח הדלת, וחשבתי על זה שכריס ממש נחמד עכשיו ומתחשב בכך שאפילו לא ענה לי, אבל שמרתי את הדברים לעצמי. לא זזתי והייתי עמוד לכמה דקות, מתחרה עם כריס תחרות אילמת מי יזוז ראשון. בשלב כלשהוא נמאס לי, ופניתי לצאת מהחדר.
מבטי נתקל בערימת הבגדים הריחנית, והרמתי גבה. הבטתי בכריס השותק, ושוב בבגדים. חייכתי לעצמי חיוך דבילי והתקרבתי אל הערימה, עצרתי את נשימתי כשהרמתי את הבגדים, מרחיקה אותם כמה שיותר ממני.
"כריס!" צעקתי.
גופו של כריס הזדקף באחת, עיניו פעורות, "מה…-"
ערימת הבגדים הריחנית נחתה על פרצופו המבוהל, מפילה אותו חזרה לשכיבה.
פרצתי בצחוק ורצתי מהחדר כמו מטורפת.
"מייק אתה…. אתה…. כל כך מחוסל!!!!!"
צווחתי בבהלה כששמעתי את צעדיו המהירים של כריס, שכחתי לחשב את מהירות ריצתו, הוא טס כמו טיל. זהו, אני מתה כאן. כשהבטתי לאחור, נתקלתי פתאום במשהו ונפלתי, כאב חד עבר באפי, הרגשתי את נחיריי בוערים. לקח לי זמן להבין שנפלתי על הפרצוף, ישר על האף האומלל שלי. התיישבתי, שואפת ונושפת בקצב לא אחיד.
"מייק, אתה בסדר?" כריס מיהר אליו, פניו נראו אשמות.
הנהנתי, משותקת מהכאב, מצמצתי ללא הרף. כריס נגע באפי ובחן אותו בעיניים ידעניות ורציניות, כאילו הוא מורגל לבדוק אפים מסכנים כבר מהיום שהוא נולד. אחרי שניות ספורות הוא משך את ידו מפניי, עיניו האפורות נפגשו בעיניי. ידו הייתה מוכתמת מעט דם, "זה לא משהו רציני, זה יעבור תוך פחות מיום."
הנהנתי ונגעתי מעל לשפתיי, מתחת לאפי, לא מופתעת למראה הדם. "תודה."
חיוך מהיר של שבריר שניה חלף על פניו. בהיתי בו לרגע ושכחתי את הכאב, כריס חייך! זה היה חיוך חם, חיוך שגרם לכריס להיראות בוגר.
אבל לאחר החיוך, הבעה קרה שוב חזרה לפניו. עיניו היו מבוהלות, כאילו חיפשו מקום מסתור, כמו ילד שמחפש תירוץ למשהו שהוא לא רוצה לעשות.
"היי כריס…-" דייב יצא אל המסדרון אבל דבריו נקטעו כשראה אותי, "מייק!"
"אני בסדר," חייכתי קלושות, מנגבת את הדם מנחיריי. שלחתי מבט אל כריס, שלבש הבעה ידידותית למדי, חיוך רחב מרוח על פני. השתעלתי, זה לא היה אמור להצחיק, אבל כריס שינה פרצופים במהירות כזאת שאני כבר לא יודעת מתי הוא יעשה את זה.
"טוב, אם אתה אומר," דייב חייך. "כריס, אמרו לי למסור לך שהמכונית של אביך כבר למטה ושאם לא תרד, שומרי הראש שלך יבואו ויעשו את זה בכוח."
כריס צחק, "בסדר, אני יורד."
ואז הפנה את מבטו לצד, עיניו מתרוצצות, שיניו העליונות נושכות את שפתו התחתונה. מצמצתי, הדיכאון הזה שלו חייב להיות קשור איכשהו אל אבא שלו אם ככה הוא מגיב, הבעתו הייתה דומה לזו שהייתה לו כשהבריונים ניסו לחסל אותו.
אחרי שדייב נעלם אל תוך חדרו, כריס נשאר בישיבה שפופה, חזהו עולה ויורד. מבטו נתקל
בשלי, הוא התיישר ופנה ללכת.
"מה שזה לא יהיה, בהצלחה." אמרתי כשפניי אל הרצפה, "אני מקווה שתעשה מה שאתה חושב שנכון בשבילך."
כריס רק יצא מהביתן בלי מילה נוספת. עכשיו היה זה תורי לנשוך את שפתיי בתסכול. לא ידעתי בדיוק מה יקרה עם כריס, אבל רק הדמיון חירפן את תאי המוח שלי. נשפתי בזעם על חוסר הוודאות המשווע שלי, מעבירה יד בשיערי הקצר. התחלתי ללכת לכיוון היציאה, לא בדיוק יודעת לאן הצעדים יובילו אותי. כן, בזמן האחרון לשכל והגוף שלי יש בוס חדש לגמרי, וזה לא אני. הובלתי את עצמי אל תוך אולם החזרות, סוקרת את הבמה הגבוהה מכל הצדדים, עוברת בין שורות הכסאות הרבים שהיו שם. עליתי על הבמה בקפיצה, והסתובבתי כדי לבחון את האולם הענק מנקודת המבט של הזמר. הריקנות הדהדה בין הקירות החשוכים של הבניין, התחלתי לחוש קור.
"בו!" גדול, מאחורי האוזן, איים לקרוע לי את עור התוף. קפצתי בבהלה, מי זה לכל הרוחות?!
מבטי המבוהל עד זועם נתקל בדייב שחייך חיוך זוהר, בלי שמץ התנצלות. "מה קורה, מייק?"
"מה קורה, אה?" ניסיתי לשלוט בדפיקות הלב המופרזות שלי, "ממתי התגנבות והבהלת אנשים נחשבים כדרך לומר שלום?"
דייב לא ענה לשאלתי הרטורית, אבל נאנח, "כריס. שמתי לב שהתחברת אליו מאוד מהר."
לאן הוא חותר? "כן… אפשר לומר."
"אני לא אידיוט, אני יודע שכריס לא הבנאדם הכי מושלם בעולם, ושמשהו ממש הפריע לו כשהלך לאבא שלו. הוא תמיד ככה לפני הפגישות שלהם. אני מרגיש…-"
"חסר אונים." השלמתי, מחייכת בהסכמה.
דייב הביט בי לרגע במבט חושד שהרתיע אותי, הוא החל להתקדם לעברי.
"דייב?" מלמלתי בזמן שנלחמתי בדחף לסגת אחורה, "מה קרה?"
דייב המשיך להתקדם עד שהיה ממש קרוב אלי, גובהו הנמוך תואם את שלי. הוא צמצם את עיניו, ואז הרים את ידו לעבר פני. הרפלקס הראשוני שהיה אמור להיות לי הוא לשלוח אגרוף ישר לפרצוף הבוהה שלו, אבל לפני שהספקתי לחשוב אם כדאי, לחיי הייתה בין אצבעותיו של דייב, שלא ריחמו עלי בזמן הצביטה. צרחתי בהפתעה והשתחררתי מאחיזתו, ממששת את האזור שנצבט, "למה זה היה?!"
"תגידי," דרך הפנייה שלו העבירה בי צמרמורות בכל הגוף, "איך קוראים לך?"
קפאתי על מקומי, לא עברו יומיים וכבר גילו אותי? מה? דייב צוחק? "…מה?"
דייב נחר וחייך, הוא התרחק ממני שתי פסיעות, "למרות שאני חייב להודות שאת שחקנית מוצלחת, את בת, לא? הווקאלים של הקול שלך לא טועים, ואולי לא רואים את זה כל כך, אבל גופך מעוגל ותווי פנייך עדינים, גרונך חלק… בקיצור, את כל כך לא בן, גברת מייק."
בהיתי בו באימה.
"אל תדאגי," הוא שם יד שהיתה אמורה לעודד אותי, כנראה, על כתפי, "אני לא אגלה. לפי ההתנהגות שלך אפשר להבין למה את לא ממש מתלהבת ללמוד בפנימיית הבנות," הוא הפסיק לרגע ומלמל משהו על ג'לי. "אני לא אסגיר אותך, תהיי בטוחה."
הוא הושיט את ידו ולחץ את שלי, שלא ממש הגיבה לכל העניין. "אז… מהו שמך האמיתי?"
לא ממש הקשבתי לו. איך… למה… איך הוא גילה אותי?! הבגדים שאני לובשת אולי צמודים מדי? או שאולי הווסט לא מיישר מספיק?
דייב נופף בידו מול פרצופי המאובן, "יוהו, תתעוררי!"
לא עניתי.
דייב נאנח, "את רוצה שאביא מים?"
"לא, לא צמאה." החזקתי את ראשי בין ידיי.
"התכוונתי, כדי לשפוך עלייך."
נאנחתי בקול, "אתה באמת לא תגלה?"
דייב הנהן, "ברור, איך קוראים לך?"
"אנג'לה."
"אה… אז זה היה ה'אשמייק' כשפגשנו אותך פעם ראשונה?"
"…כן."
דייב הביט בפנים המבוהלות שלי ונראה חושב,"טוב די, קומי מהטראנס הזה, אני אגלה לאף אחד. נו, איפה מייק השמח שלנו?"
"אתה מדבר כמו גננת," היה הדבר האחרון שאמרתי עד שהלכתי לישון.