אשמייק חלק 21~

אוקיי.. הנה זה… מתנצלת מראש על כל קטע קיצ'י…

הפנימיה לא השתנתה מאז אתמול, והשגרה התנגנה בקצב שדי שיגע אותי. הייתי בחדרי, כאב הבטן רפה מעט, אבל עדיין הרגשתי כאילו כוח הכבידה דורש שאקרוס לרצפה. הרגשתי כמו אבן. כמובן שהדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי לפנימיה ברכב של כריס, היה להתקלח ולהצטייד בכמויות אדירות של טישו.
הרגשתי מתוסכלת. גם בגלל מה שקרה וגם בגלל שנדפקתי בדיוק עכשיו. הסתובבתי במיטה, מרגישה איך כל הגועל מסתובב יחד איתי, וניסיתי לקבל קצת שקט נפשי, מה שלא קרה. זה לא טוב לי להיות לבד… תמיד כשאני לבד אני מתחילה לחשוב בלי הפסקה, ויש לי הרבה דברים לחשוב עליהם, דברים שאני לא רוצה לחשוב עליהם.
כמו למשל, על הארב קרפורט. למה לעזאזל היתה שם כפילה שלי? בשביל מה, לכל הרוחות, הוא צריך אותה? חוץ מזה, הארב הזה כלל לא אוהב אותי. תמיד חשבתי שאם הוא היה יכול להיפטר ממני, הוא היה עושה את זה, אבל הוא לא יכול כי אני הבת שלו. אבל עכשיו התיאוריה שלי הסתבכה לגמרי. אני לא הבת שלו, והוא לא אוהב אותי, שונא אותי, ולא רווה ממני נחת (במילים עדינות), אבל הוא עדיין שמר עלי בתור "הבת" שלו. למה?
למה?!?!?!!?!?!?!!?!
פרעתי את שיערי בעצבנות. קמתי מהמיטה ויצאתי מהחדר, צועדת לכיוון המזכירות. אם הארב הזה גילה משהו, או שהוא יודע שעליתי עליו, הוא בטח ינסה להחזיר אותי לאחוזה שלו. מה שאומר – שהוא עבר דרך המזכירות.
ניכנסתי בלי לדפוק, נשענת על הדלת ומביטה במזכירה, שנראתה מפוחדת. הבנתי שבאמת אולי הייתי מפחידה עם השיער הפרוע שלי, המכנסיים הקצרות והגופייה, ועם הפרצוף הזועם, אבל לא היה איכפת לי.
"כ-כ-כ-כן?"
התקדמתי לעבר שולחנה, וחייכתי חיוך שופע עצבים, "אפשר לשאול," קולי דמה לקול דלת חורקת. "אם אני רשאי לראות את הפרופיל שלי במידע על התלמידים?"
המזכירה התכווצה במקומה, "אני מצטערת, אבל זה לא חוקי ומחוץ לזכויות שלך…"
"אני צריך לראות את זה!" דפקתי על השולחן, כאב הבטן החל לחזור אלי.
ידה של המזכירה דידתה אל הטלפון, פניה היו מפוחדות וחיוורות.
"פפפפט." רטנתי כשהבנתי שהפחדתי אותה עד מוות ושהיא קוראת למאבטחים. אין לי זמן למזכירות מפוחדות, אני חייבת לדעת לפחות מה הולך עם הארב הזה. הבטתי מסביבי, חסרת אונים, ואז שוב על המזכירה.
היא החזיקה ברעד את הטלפון ובקושי מלמלה חצאי מילים אל הפומית. נשפתי בבוז ולקחתי לה את הטלפון, "רציתי לאחל לכם שתחנקו." וסגרתי אותו בטריקה בחזרה אל מקומו.
יצאתי מחדר המזכירות, כולי פקעת עצבים. לא אהבתי שפועלים מאחורי הגב שלי, לא אהבתי שאני לא יודעת שמשחקים בי, ואני לא אוהבת שאני לא יודעת!
מי יכול לעזור לי?
כריס עלה בראשי כמעט מיידית. נשכתי את שפתיי, ללכת אליו? הקרבה שנוצרה בינינו, שכל כך ייחלתי לה, התחילה להפחיד אותי. התחלתי לפחד שהוא יודע, התחלתי לפחד מהמבטים שלו. פרעתי שוב את שיערי והתיישבתי על ספסל בצד הדרך, שהיה מוקף צמחיית ורדים. יום ההולדת 17 שלי התקרב. או שבעצם זה בכלל לא התאריך שלי?
צעקתי בתסכול מטורף, והקפצתי שתי בנות מגונדרות שעמדו לידי. הן עצרו מלכת וקפאו על מקומן, מביטות בי באימה, כאילו אני שוחטת להם את הברבי שלהן מול העיניים.
"בו." מלמלתי, והוספתי אפקט עם הידיים.
הן נמלטו בצרחות ואני קברתי את פניי בידיי. מה אני עושה כאן? זה לא שיש לי לאן ללכת או לחזור, וזה לא שיש לי באמת חברים. ראלף-דייב-וכריס חברים של מייק, לא שלי. הם אף פעם לא היו חברים של אנג'לה. מעולם.
הבטתי על ידיי. אולי באמת כדאי להישאר מייק. אין לי עתיד בתור אנג'לה, ואין לי אפילו עבר. אולי שמי האמיתי כלל לא אנג'לה? מי היו הורי האמיתיים?
הרגשתי איך תסכול שוטף אותי שוב, נענתי את ראשי כדי להרחיק אותו.
"מייק?"
הרמתי את ראשי, זה היה כריס.
"היי כריס," חייכתי בעייפות.
גבותיו של כריס התכווצו בדאגה, "קרה משהו?"
"אתה יודע…" נאנחתי, "למרות שאתה צודק שלא אמור להיות איכפת לי שהארב הזה לא באמת אבא שלי… אני… אני לא יודע כמה דברים, וזה משגע אותי. אני מרגיש שאני מתחיל להיות מטורף."
כריס בהה בי לכמה רגעים, ואז התיישב לידי, מעביר פחית מיץ תפוזים מיד ליד. ריח טוב נדף ממנו, ושיערו היה לח ממקלחת. "מה אתה צריך?" הוא שאל.
מצמצתי והתחלתי לשחק בשרוכים שהקיפו את כובע הגופייה, "את הפרופיל שלי. אתה יודע, זה שאומר בדיוק מה נכנס ומה יוצא בחשבון, העברות, הערות… דברים כאלו."
"כן הבנתי למה אתה מתכוון," הוא חייך ולגם מהמיץ. "אתה יכול להיכנס לשם בקלות."
ראשי קפץ, "באמת?"
כריס צחק וחשף שיניים לבנות, עם הפחית זה נראה כאילו הוא מדגמן בפרסומת, "ברור, ראלף עושה את זה כל הזמן. מה נראה לך שהוא עושה בזמנו הפרטי? כל החיים שלו זה מחשב ותופים."
"אההה." מלמלתי. לא ידעתי מה לומר, "אההה."
"בוא, אני אקח אותך אליו, הוא יראה לך את זה בלי בעיות." הוא טפח על גבי והאיץ בי לקום.
עקבתי אחרי כריס, שהלך בשקט והביט מסביבו בזמן שהוביל. הוא הסתכל כמה פעמים לאחור, כדי לוודא שאני שם, וכל פעם שהחזיר את ראשו, הוא נראה יותר מודאג. "אתה בטוח שאתה בסדר מייק?"
"כן… בערך…" עניתי לו.
כבר היינו ליד חדרו של ראלף, כריס שלח בי מבט מודאג אחרון ופתח את הדלת. החדר היה חשוך, רק אורו של מסך מחשב ענק עזר לנו להתקרב. ראלף היה עם אוזניות, ושיחק משחק אקשן אלים, שגרם לי לצמרמורות אחרי שלוש שניות של הסתכלות.
"ראלף?" כריס נגע בכתפו.
ראלף הסתובב בבהלה, "אוה, כריס… זה אתה."
"כן," הוא חייך. "מייק צריך שנייה כניסה לחשבון הפנימיה שלו, יש מצב…?"
"ברור אחי." הוא הדליק את האור, יצא מהמשחק ונכנס לדף האינטרנט. הוא לחץ על כמה מקשים, ומבנה האתר נגלה על המסך, הוא שוב לחץ על כמה מקשים, הקליד סיסמא, ואז משך את כסאו לאחור. "זהו, אני במצב מנהל עכשיו. מה אמרת ששם המשפחה שלך?"
הוא כבר הקליד "מייק" בחיפוש, אבל אני ידעתי שאין "מייק קרפורט" בפנימיה, אלא "אנג'לה קרפורט".
"אה…" מלמלתי, "אני יודע שזה קצת חצוף… אבל יש מצב שאני מסתכל על החשבון… לבד?"
ראלף משך בכתפיו, "אין בעיה." הוא האיץ בכריס לצאת אחריו.
כריס שלח אלי מבט מודאג וכועס. הרגשתי קצת לא נוח עם העובדה שאני לא מספרת לו כלום אחרי שהוא סיפר לי כמעט הכל עליו, אבל לא היתה לי ברירה אחרת.
הקלדתי "אנג'לה קרפורט", התוצאה היתה יחידה. לחצתי עליה. דף הפרופיל שלי נפרש מולי. תמונה שלי, כועסת וזועמת עם שיער אדום וארוך היתה בראש הדף. למטה היו פרטים.
התחלתי לקרוא. לא היה משהו שחידש לי משהו בחיים הפרטיים שלי, ובפרטים על "אבא" שלי, אבל בתנאי ההרשמה, נורה אדומה נדלקה לי.
היה אסור עלי לצאת לשטחים פתוחים, היה אסור עלי להיות באיזור לא מאוכלס, היתה מחויבות ליצור קשר ברגע שמשהו במראי החיצוני ישתנה, או שמשהו בהתנהגותי ישתנה… מה לכל הרוחות התנאים האלו אמורים להיות? זה נראה כאילו מתייחסים עלי כאל שפן ניסויים! המשכתי לקרוא. בסוף הפסקא, בה היו תנאים מוזרים, הופיע תאריך. היה רשום "כל התופעות המוזכרות הנ"ל יתחילו להופיע החל מ…" ואז צויין התאריך. שבאופן מחשיד היה תאריך יום ההולדת שלי. ראשי החל לכאוב. מה לעזאזל?! תופעות?! הארב הזה עושה עלי ניסויים או מה?! בדקתי את התאריך היום. יום ההולדת שלי בערך עוד חמישה ימים.
מה הולך לקרות ביום הזה בדיוק? אני אתפוצץ? או אולי הארב יבוא כדי לקחת אותי לאיזו מעבדה? נענעתי בראשי. זה היה נשמע טיפשי אפילו לחשוב על זה.
גלגלתי למטה, אבל לא מצאתי משהו שיסביר את התנאים המשונים האלו. כשהגעתי ל"פעילות אחרונה" היה תשלום נוסף, שהועבר היום בבוקר, ולא היה שום סימן לרצון לבטל את ההרשמה. איך שאני מכירה את הארב, הוא תמיד עושה דברים מוקדם וכמה שיותר מהר. אם היתה לו כוונה לבטל את החשבון בפנימיה, הוא היה עושה את זה מזמן.
"מייק?" קולו של כריס קטע את מחשבותי.
"אני מסיים." גמגמתי וסגרתי את החשבון. קמתי מהכיסא ופתחתי את הדלת, רק כריס עמד שם.
"איפה ראלף?" ניסיתי להישמע קלילה.
"הוא הלך עם דייב לחזרה." כריס ענה לי בטון יבש.
"למה.. למה אתה לא הלכת…?" הרגשתי איך התסכול והעצבנות משתלבים עם כאב הבטן והרגשת הכבידות.
"אתה נראה מבוהל, מייק. מה קרה?" כריס לא ענה לשאלתי.
"אני בסדר… קצת עייף…" מלמלתי.
"אתה אולי השקרן הכי גרוע שקיים עלי אדמות, מייק." כריס מלמל בחזרה.
אם רק היית יודע איזה שקר ענק אני מחביאה ממך עכשיו, לא היית חושב כך… או שבכלל לא היית נשאר כאן כדי להקשיב לי.
בהיתי בו למשך כמה רגעים, והוא בהה בי. "משהו איתך ממש לא בסדר. עייפות לא משפיעה ככה על בנאדם." הוא אמר, "ואני לא כזה אידיוט שאני לא יודע לחבר חתיכות פזל אחת לשניה כדי לדעת שזה קשור להארב הזה." הוא שם את ידיו על כתפיי.
המשכתי לבהות בו. עיניו הבהירות היו צלולות וקצת כועסות, פניו היו מחוטבות ושיערו נפל על פניו באופן פרוע אך מסודר. שפתיו המלאות רטטו בעצבנות.
"אני מצטער כריס…" ניסיתי לחייך, "אני יודע שאתה כועס כי אני לא מספר לך… אבל אלו עיניינים שאני באמת לא יכול לספר לך עליהם. אם הייתי יכול, הייתי מספר לך. אני רוצה לספר לך…" נשכתי את שפתיי.
כריס הביט בי ונאנח, "אתה באמת משהו."
"אני יודע…" השפלתי את מבטי… "משהו שלא שווה שתדאג בשבילו…" מלמלתי כדי שלא ישמע.
אבל הוא כן, "מה?!" הוא התעצבן. ידיו צנחו מכתפיי, "יודע מה? בסדר, תישאר מדוכא כמו שאתה עכשיו, אל תיתן לי להפריע לך!" הוא הרים את ידיו לאוויר, "אני מצטער שאפילו חשבתי על להבין אותך!"
טון דיבורו הדליק אותי. כל התסכול והעצבים שנתבשלו בתוכי ניצתו באחת, "יש דברים שאי אפשר לספר כריס! אי אפשר!" הרמתי את קולי גם כן.
הוא הביט בי בהלם לכמה רגעים. מבטו לפתע נראה כל כך פגוע, שהתחרטתי על כל מילה שהוצאתי מפי.
ואז הוא התפרץ.
"אז על מה אתה דיברת, אה? על לספר את הצרות שלך לאחרים?" הוא כמעט צעק עלי, "אני אמרתי לך דברים שאני לא אומר אפילו לדוד שלי!" הוא הניף בידו, "חברים…?" הוא שאל בטון מזלזל, "בולשיט!" הוא צרח ובעט בעציץ. "אתה לא מספר לי כלום! כלום! אתה תמיד דוחה אותי כאילו אני סתם עוד איזה אחד שפגשת על הדקה." עיניו השלוות היו פקוחות לרווחה, וידיו השריוריות פתאום נראו לי מאיימות.
"כריס, אין על מה להתרגז…" התחלתי למלמל. את הכעס החליף הפחד. פחדתי מכריס. פעם ראשונה, שהקליפות העדינות שהקיפו את כריס נעלמו. זה הפחיד אותי. הוא התקרב, ורכן מעלי באופן מאיים, ידיו משולבות על חזהו, מושכות את חולצתו למטה כך שהצלקת נתגלתה.
"לא להתרגז? אוקיי, צודק, אני מצטער. באמת מצטער." קולו היה קר, "לרגע חשבתי שאמרת לי פעם לא להתנהג כמו כריס בתחפושת, אבל כנראה טעיתי." הוא לפתע חייך את החיוך שכל כך שנאתי, ועם התנוחה המאיימת שלו זה נראה אפילו יותר מפחיד. "צודק."
"כריס…" גמגמתי, "באמת שאין על מה להתרגז… אני לא ידעתי שפגעתי בך שלא סיפרתי…"
"ריחמת עלי, זה העיניין?" כריס לפתע פרץ בצחוק. "הייתי צריך לדעת!" צחוקו לא היה צחוק רגיל. היה בו טירוף מוזר, "ואני חשבתי שהיית חבר שלי! אוח אני כזה מטומטם!"
משהו לא היה בסדר עם כריס, זה כבר לא הייתי אני, זה היה משהו אחר. כשכריס פתאום נשען על הקיר, עדיין צוחק כמו מטורף, הבנתי שיש לו התקף.
מיהרתי אליו ואחזתי בו בחוזקה, "כריס?"
הוא עדיין צחק. צחוקו הדהד באוזניי.
"כריס!" אחזתי בראשו, "כריס!" חזקתי את אחיזתי ויצרתי איתו קשר עין, הוא הפסיק לצחוק כמעט מיד, ופניו נראו עייפות. עיניו עדין לא היו ממוקדות.
"אתה איתי, כריס?" שאלתי, "כמה אצבעות אתה רואה?"
הרמתי שלוש אצבעות מול עיניו.
הוא היה ישוב ישיבה כפופה, אני הייתי מולו, מאחוריי קיר. פניו עדיין לא היו ממוקדות בשום דבר, וידי עדיין היתה מורמת, עם שלוש אצבעות זקופות.
נשארנו כך לכמה רגעים. נשימתו של כריס חזרה להיות סדירה, והטירוף המוזר נעלם מעיניו.
הוא הרים את מבטו אלי, "מייק."
"כן." אישרתי, "היה לך התק…"
"מייק אני לא יודע מה לעשות…" הוא קטע אותי, עדיין נמצא בעולם משלו. "הכל חדש לי."
"חדש לך?" זרמתי, העיקר שישאר רגוע.
"אני לא יודע איך להגיב," הוא מלמל, "אני לא רוצה להפסיד אותך, אני רוצה לדעת הכל עליך… אני רוצה שתרגיש ככה גם כלפי." הוא המשיך, "אבל אתה לא. אתה רואה בי לא יותר מחבר. אני רואה בך את העולם החדש שלי, את המהות החדשה שלי."
"אבל אני לא המהות שלך, כריס." לחשתי לו, "אתה המהות של עצמך."
הוא לא ממש הקשיב לי, "למה אני מרגיש כמו אידיוט כשאני מסתכל עליך ישן?" ידיו פתאום זזו, "למה אני לא רוצה אותך בתור חבר… אלא יותר מזה?" ידיו החלו לנוע לעבר פני, ידי נשמטו בחשש. "אתה יודע כמה פעמים שאלתי את עצמי…"
התחלתי לסגת, כריס עדיין לא היה מפוכח מספיק כדי שאדחף אותו או אסוג ממנו במהירות, זזתי לאט אחורה וניסיתי לקום לאט. הייתי צריכה לגרום לו להגיע למיטה שלו כדי שישן וירגע.
"…למה נולדת בן?" הוא עקב אחרי תנועותי בשקט, עדיין כפוף.
"כריס…"
לפתע הוא קם ודחף אותי אל הקיר, "אל תזוז." הוא פקד עלי.
הוא עשה מה שעשה בביתו. שם את אצבעו באופן מיושן תחת סנטרי והרים את ראשי למעלה כך שניפגשתי במבטו, בידו השניה זקף את אצבעו ושם אותה על שפתי התחתונה.
נשימתו האיצה, ויכולתי להרגיש אותה על פני כי הוא התקרב.
הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו, היתה העובדה שהוא לא היה סולח לי אם אני אתן לו לעשות את זה.
בעדינות אך במהירות הפניתי את פני, כך ששפתיו פגשו את שיערי, וחיבקתי אותו חזק כמו שאמא מחבקת ילד. "אני כאן כריס. אתה חבר נפלא, אתה מגיב נפלא, אתה לא צריך לשפר שום דבר, ואני לא הולך לשום מקום…" התחלתי למלמל עוד ועוד מילים, מנסה גם להשקיט את קצב פעימות ליבי.
כריס קרס עלי, עם כל כובד משקלו, והתחיל לילל כמו ילד.
"אני אוהב אותך, מייק."