אשמייק חלק 20~

-הארב קרפורט-
החדר היה חשוך, הארב היה במצב רוח קודר. הוא הציץ בשעונו בעצבנות. הוא שנא להיות בחדר הזה, חשוך ואפל כאילו בנו אותו בשביל סט צילומי סרט אימה.
הוא הציץ בשעונו שוב בחוסר סבלנות. הוא פשפש בכיסו והוציא את הסיגר השישי שלו להיום. הוא פשוט שנא, תיעב, מאחרים. אולי אפילו יותר מאנג'לה הזאת, שגרמה לו לבעיות חסרות תקדים.
הכל בעצם בגללה בכלל. טיפשי.
רחש נשמע מחוץ לחדר החשוך, הארב הסתובב לעבר הרחש. הוא מצמץ בעיניו כדי לנסות לראות בעלטה הסמיכה. הוא הבחין בדלת זזה, מסתובבת על ציריה בגניחה.
הארב בלע את רוקו והתייצב בכסאו. נוכחות הדמות הזאת גרמה לו לצמרמורות הכל גופו, טמפרטורת החדר כאילו צנחה לאפס, והוא הזיע. הארב מעולם לא ראה את הדמות שדיברה אליו. היא תמיד בחרה בחדר המזוויע הזה, ותמיד לבשה ברדס. הדבר היחיד שידע עליה, היתה העובדה שהיא אישה.
"גבירתי." הוא ניסה לא להיחנק, "רצית להיפגש?" הוא היכה בסיגר בכיסא, מתפלל שיכבה כבר. הוא שנא את הפגישות האלו, שנא אותם בדמו. העובדה שלא יכל לראות את פניה עצבנה אותו עוד יותר.
"זה בעניין הילדה." קולה המתנגן והרך שידר קרירות וכפור. "אנג'לה."
זה תמיד קשור אליה, הארב חשב לעצמו. הוא ניסה לשוות לקולו שמץ של רצינות תהומית שהיה טוב בה כל כך. "האם אני… ממשיך לקבל את החלק שלי בדבר?"
שקט מהצד השני. הארב פחד מהשקט הזה, הוא הכיר את השקט הזה קצת יותר מדי טוב.
"כמובן." היא לבסוף אמרה, והארב הצליח להמשיך לנשום. "לעיניינו." יד לבנה שנראתה בברור בחשכה, הגישה להארב קופסא עשויה זהב טהור.
הארב השתנק וכמעט חטף אותה. הוא פתח את הקופסא בזהירות. מוחו כמעט התפוצץ למראה התכולה. יהלומים. הוא שלח את ידו בחרדת קודש כדי לברר שהם אמיתיים.
"הגש לי דיווח מלא." הדמות סגרה את הקופסא על ידו.
הארב נשך את שפתיו בכאב, משך את ידו וסידר את מקטורנו. הזיעה הקרה לא משה מאצבעותיו, "בוודאי."

-אנג'לה-
קמתי מנומנמת. לא הייתי צריכה להביט במראה כדי לדעת ששיערי פרוע והזדקר לכל קצות תבל. שפשפתי את עיניי, פקחתי אותן ומצמצתי. פרצופו של כריס הביט עלי ממרומי המיטה, פיו מעוקל בחיוך בוגדני.
"איך אפשר ליפול ממיטה בגודל כזה?" כריס שאל, משועשע.
הבטתי בו בהלם לרגע. "איפה אני?"
"בבית שלי." כריס ענה, "אתה לא זוכר?"
התיישבתי. ישבתי כך למשך חצי דקה, עד שמאורעות אתמול היכו בי, "אה!"
"אה-הא." כריס נראה נהנה מהעניין.
היה קצת מוזר פתאום להרגיש שהכל מאחורי, כאילו עניין הגילוי המפתיע כבר לא כל כך מפתיע. נזכרתי במצבי רוח המשתנים שלי אתמול וחשתי איך הבושה שוב מציפה אותי. בהיתי בפרצופו של כריס, קיוויתי שאוכל להבין על מה הוא חושב כרגע, אבל פניו לא הסגירו דבר. נזכרתי בדורה, אחיו של כריס, ולא יכלתי שלא לחייך.
"מה אתה מחייך לעצמך? הפנים שלי כל כך יפות שאתה לא שולט בעצמך?"
"פניך יפות מתמיד, ציפור דרור שלי." זרמתי.
כריס נופף בידו בתנועה של נערה מתבגרת, "כמה מתחנף מצידך…"
סירקתי את שיערי באצבעותיי, "כמה זמן אתה כבר ער?"
כריס העיף מבט בשעונו, "אמ… חצי שעה בערך."
שקט.
כריס כבר היה לבוש בחולצת טי ומכנסי ג'ינס מעוצבים למידתו. הבטנו אחד בשניה למשך פרק זמן ארוך ומוזר. משום מה חשתי אי נוחות להסתכל בעיניו. מבטו לא היה סתם מבט, כמו מבטיהם של דייב וראלף, היה במבט הזה משהו שונה. משהו… חזק.
ידו שתמכה בראשו לפתע זזה ממקומה. קפאתי במקומי. אצבעו נעה לכיוון פני, התמקמה מתחת לסנטרי, ואגודלו נח מתחת לשפתי התחתונה.
"אה.." גמגמתי. "אז אה…. אה…חוזרים לפנימיה?"
מבטו של כריס לפתע התמקד, ושפתיו נקפצו. הוא קירב את פני במהירות לעברו ו…..
ופרע את שיערי בפראות, "כמה אני אוהב לעשות את זה!!" הוא צחק בקול.
כמות עצומה של אוויר פרחה מריאותיי. כריס הזה לא בריא לי. הרמתי את פניי, ונפגשתי פגישה נחמדה עם מכנסיים וחולצה שכריס זרק עלי. "אל תטרח להחזיר לי." הוא אמר, "יש לי די והותר."
הורדתי את הבגדים מראשי והבטתי בגבו של כריס, שישב על המיטה והתעסק עם החגרה שלו. היה מוזר לחשוב על לחזור לפנימיה, לשגרה. לפעמים זה נראה כאילו רק אני וכריס חיים, כמו על אי בודד עם כמה קוקוסים.
הוא הסתובב, "מוזר, נכון?" שפתיו התעקלו בחיוך, "לחזור לשגרה, לחזור לעשות שטויות… יש הרגשה של חוסר טעם… אני צודק?"
עיקמתי את פניי. די הבנתי עכשיו למה כריס נראה כל כך מת בפנימיה, "אתה רוצה להגיד לי שאתה עובר חוויות כאלו כל יום?"
כריס משך בכתפיו, "בערך. אבל הפנימיה היא כמו מקום נופש כזה. אף אחד לא ממש מצפה ממני לעשות משהו, וכולם שם בנים, ולאף אחד לא איכפת באמת עד כמה יפה אתה."
הנהנתי בפיזור נפש, "תגיד… איך זה שלדורה אין… עבר… כמו שלך?"
כריס הניף את ידו בביטול, "אמא שלו בחיים. אבא לעולם לא יעז להרים עליו יד. חוץ מזה, אבא שלי אוהב אותו."
כריס לפתע השתתק.
"כריס?" שאלתי, מוכנה לעוד התקף.
אבל כריס רק הניד בראשו, "זה בסדר. רק קצת יותר מדי לחץ."
חייכתי, "אני מקור לצרות, מה?"
כריס הרים גבה, "חיים הם לא חיים בלי אקשן. ותאמין לי, אני מעדיף את הצרות שאתה מביא מצרות אחרות."
"כי אני מיוחד." אמרתי בגאווה עילאית, "אין כמוני."
כריס חייך והביט בי ממושכות, "מיוחד."
המבט שלו שוב הלחיץ אותי, "כ..כן. אתה לא חושב?"
הוא הנהן, מביט על המיטה ומחייך חצי חיוך. "אתה יותר מזה," הוא אמר ושוב הביט בי באופן מוזר שגרם לי לצמרמורות.
"אה…" צחקתי כמו עילגת, "חדל קשקשת. אני צריך לשירותים."
כריס הפנה בידו לעבר דלת ליד חדר ההלבשה, "תהנה."
"תודה."
הלכתי לכיוון החדרון, מועדת פעמיים בדרך. אחרי שנכנסתי וסגרתי את הדלת, הרשתי לעצמי לצנוח לרצפה. זאת פעם שניה שאני נרדמת ליד כריס… לא, השלישית.
פרעתי את שיערי בעצבנות ונשפתי, אני נסחפת קצת הרבה יותר מדי אחרי הרגשות שלי. אני צריכה להירגע. עצמתי את עיני ודמיינתי את אנג'לה טובעת, נכלאת בתוך כלא ונשרפת, ואז את מייק קם מתוך האפר.
עכשיו אני מייק. ולעזאזל עם התגובות הנשיות שלי.
פקחתי את עיני וקמתי מהרצפה. בזמן שסידרתי את בגדי ואת שיערי, תקף אותי כאב בטן מוזר ומוכר להחריד. אוי שיט. הלכתי לעבר המראה ובדקתי את פני. כן הוא היה שם. חצ'קון גדול ולבן, סימן היכר מובהק של התופעה האדומה הזאת.
אוי לא… למה עכשיו!??!?!?
הסיוט של כל נערה שתמיד בא בזמנים הכייי תקועים שיש… מסתבר שאצטרך יותר לשמור מרחק, להתקלח מאה פעמים ביום, ולהשמיד את הזבל בשירותים בעצמי לפח הזבל…
אני מקווה שלא לכלכתי שם את הריצפה…
אוי איזה מתסכל….
לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!