אשמייק חלק 17~

אוקיי הנה ההמשך:

-אנג'לה-
מצמצתי, גופי כאב מעט והיה לי קריר. כשיכולתי להתבונן מסביבי הבחנתי בכריס שישב כשגבו אלי, ורגליו מכונסות אל עצמו.
בחנתי את סביבתי וראיתי שאני נמצאת בגן מסוים, מדשאה גדולה כיסתה את המרחב, ווילה לבנה גדולה הייתה לא רחוק ממנו. איפה אני נמצאת?
קמתי, עדיין מרגישה מטושטשת מעט. כריס שמע אותי קמה והסתובב לעברי, "הגיע הזמן."
"הזמן למה?" מלמלתי.
"שתקום." הוא קם גם וניער את האדמה מבגדיו, שהיו רטובים משום מה.
ישנתי? טוב, ברור שכן. אבל אני לא זוכרת שנרדמתי בכלל. אימצתי את ראשי והעברתי את הזמן קצת אחורה, ואז נזכרתי.
כן, נזכרתי איך ברוב חוסר התחשבותי גררתי את כריס לעבר הבית של אבא שלו, בלי לחשוב פעמיים אפילו ובלי לחשוב על הפחדים שלו. וכן, נזכרתי שאפילו לא יידעתי אותו במה הולך, וגם נזכרתי שהארב הזה כנראה עבד עלי בעיניים.
העובדה שהוא לא אבא שלי לא הייתה אמורה להציק לי כל כך, אני גם ככה בקושי רואה אותו פעמיים בשנה, וגם זה רק לשיחות עסקיות ומסע שכנועים לעבור לעיר.
"מייק, הכל בסדר?" כריס שאל כשפניו עדיין מופנים אל השמש, שכבר הייתה בשלבי היעלמות מוחלטת.
"כן." נשפתי.
"טוב," כריס אמר בטון נמוך ואיטי, כאילו שוקל אם אני באמת מאה אוחזים שפויה, ואז נאנח. "טוב נו, אני מניח שתספר לי הכל אחר כך, נכון?"
הנהנתי.
"אתה לא חייב." הוא אמר.
לפי הפרצוף שלו היה ברור שהוא מנסה להיות מתחשב, אבל לא היה נראה לי שהוא יניח לי להישאר בשקט, ושהוא יכריח אותי בדרך זו או אחרת לומר הכל.
"חוזרים לפנימיה?" שאלתי.
"ככה?" הוא הצביע לעברי, ואז התחוור לי שאני עדיין בשמלה חונקת.
"או שלא." עיקמתי את פרצופי כשנזכרתי שאין לי שום בגדי החלפה.
כריס חייך, "אפשר להתגנב בחזרה לבית שלי אם אתה רוצה."
הרמתי את מבטי ונתקלתי בשלו, שלא ממש הסגיר על מה הוא חושב. "אתה בטוח…?"
כריס הניד את ראשו לצד, "טוב אני בטוח שאבא שלי כבר עזב, ואם לא, אז אני אקבל כמה נזיפות מהמשרת הראשי."
בהיתי בו בחוסר אמון, הוא באמת לא מפחד, או שהוא רק מכסה על עצמו? אבל פניו לא הסגירו דבר, עיניו היו מוסתרות בחושך ולא יכולתי לומר לאן הוא מסתכל בכלל.
"טוב אז בוא נלך." הוא הסתובב לעברי וסימן עם ראשו לעבר האחוזה.
קמתי בשקט והתחלתי ללכת אחריו, "כריס, הכל בסדר?"
"כן." הוא לא הוסיף, וקרירות החלה לחדור אלי. יחסו הקר די הלחיץ אותי, אבל לא האשמתי אותו. התנהגתי בחוסר התחשבות…
הנייר היה עדיין לפות בן ידיי.
אשמה החלה לכרסם בי. ממה עשיתי כזה ענין? מאבא שהוא לא אבא? מגבר שאני כמעט לא מכירה, שקרא לעצמו אבא? התחלתי לראות את הכל בעין רגועה יותר, ורציתי לקבור את עצמי.
הכל חזר אלי, איך לא שאלתי את כריס אם באמת איכפת לא ממה שמדאיג אותי, ופשוט אמרתי לו לעשות מה שאני רוצה שהוא יעשה, ואיך לא התחשבתי ברצונות שלו, ובכלל לא ידעתי אותם. ואיך גרמתי לו לקפוץ מחלון מקומה שנייה.
"כריס."
הוא לא עצר, "מה?"
"אני מצטער." מלמלתי וטמנתי את ראשי בדשא שקיבל גוון שחרחר, בגלל שערב. הוא לא ענה לי, אבל המשכתי ללכת, סופרת על כמה אבנים אני דורכת, כשפתאום נתקלתי במשהו רטוב.
הרמתי את מבטי וראיתי את כריס.
"אתה מצטער על מה, לעזאזל?" הוא אמר, ורק עכשיו הבחנתי ששיערו רטוב, ובגדיו סחוטים.
"על…על…" גמגמתי, מבולבלת לחלוטין.
"אוח אתה חושב יותר מדי," הוא רטן לעצמו. "אני אולי טיפוס שיודע להעמיד פני מתחשב ונחמד, אבל איתך זה לפעמים בלתי נסבל. תפסיק כבר להיות כזה מתחשב כשלא צריך, אני לא יודע מה עבר עליך, אבל אתה התעלפת, לכל הרוחות, ואתה מתנצל! עוד מעט זומבים יקומו מהקבר ויתחילו לבקש סליחה שהם מתו."
מצמתי בהפתעה. "אתה לא כועס?"
"הממ." הוא לא ענה תשובה מחייבת, אבל זה די הספיק לי, הוא לא כועס עלי.
"למה אתה רטוב?"
"קפצתי לאגם המלאכותי," הוא המשיך ללכת.
"מה?" הרמתי גבה, "בשביל מה זה היה טוב?"
"להרבה דברים, ולשפיות שלי בנוסף."
"שפיות שלך?" ניסיתי לחנוק צחקוק שעמד בגרוני.
הוא נהם משהו, "קר לי כמו לא יודע מה, בוא נרוץ?"
"חכה רגע," נעצרתי והוא גם, מביט בי. הורדתי את השמלה ונשארתי עם עליונית ותחתונית, שנראו כמו תלבושת לחורף קר. "עכשיו אני מוכן."
"אתה נראה כמו אחראי קרקס," כריס ניסה להסתיר גיחוך.
"אתה לא מחדש לי כלום," דחפתי אותו בידי הפנויה והתחלתי לרוץ.
"הי!" הוא קרה מאחורי ותפש גז.
הוא השיג אותי, כמו תמיד.
"אתה רץ כמו טיל." נשפתי.
"יש לי ניסיון בבריחות, כפי ששמת לב," הוא אמר, ואז פתאום תפש אותי והרים אותי על כתפו, כאילו אני שק קמח תירס.
"מה לעזאזל…!"
"זה על הדחיפה הלא ממש מוסרית שלך," כריס המשיך לרוץ.
התחלתי להתפתל, מנסה להיחלץ, אבל כריס הוא גבר, וליד שלו הייתה אחיזת ברזל.
"אוקיי!" רטנתי כשלא הצלחתי לזוז מילימטר, "אבל שלא תעז להפליץ!!"