אשמייק חלק 15~

"מייק או אחותו?"
התעשתי, "אה," ניסיתי לצחוק. "אני… אני עושזר לאחותי, אז אני לבשתי את הבגדים שלה…" אילתרתי משהו.
"כי?" הוא נשען משועשע על דלת השירותים ומחייך, ומאמין, אני מקווה.
"כי… גירדתי בעצבנות את התחתוניות ולא שמתי לב שכריס מביט בגירוד ומצחקק, "כי… היא הייתה צריכה לנשום אוויר, ויש אחד שהיא אוהבת. אבל אבא שלי מנסה להתאים לה איזה ויל אחד והיא בקשה שאתן לה לברוח, בזמן שאני אעשה כאילו אני זאת היא…"
כריס הביט עלי בשעשוע הולך וגובר. ואז שמתי לב שאני ממשיכה לגרד את התחתוניות בעצבנות, וזה ממש לא נשי, והעובדה שכריס מסתכל על האולסטר הלא-ממש-מתאימות.
"ואז באתי לכאן כדי…" הפסקתי לגרד, ונלחמתי בדחף לעשות את זה.
"להוריד את השמלה?"
הנהתי.
רק גם אם ארצה להוריד, אין לי כאן את הווסט, ולא בגדים להחלפה.
"יפה, אתה אח נחמד, מה?" הוא התיישב על האסלה וראיתי שהוא ממש התמקם שם: היו לו שם כריות, בקבוקי מים, ולפטופ.
"זה הבסיס שלך?" חנקתי גיחוך.
"כן," הוא שם לב שאני צוחקת על הבונקר-שירותים שלו. "זה נגד כל המזיקים, כולל נשים."
"פפפט. לא כל הנשים רעות, אתה יודע." הנחתי ידי על מותניי.
"ממ…" הוא מלמל והביט עלי, "אולי אם אחותך פעם תתפנה, תכיר לי אותה. אם היא דומה לך נראה לי שאני אסתדר." הוא חייך חצי חיוך, שנראה שובב וערמומי.
כמעט ולא הצלחתי לבלוע את רוקי.
"אז איפה הבגדים להחלפה שלך?" כריס חיפש שקית או תיק בידיי.
"אה…" כבר חשבתי על סיפור כיסוי בזמן ששיבחתי את הבונקר של כריס, "הייתי צריך לבוא בלי בגדי החלפה, כי אבא שלי חושד. אם הייתי יוצא עם שקית, הוא היה בודק לי אותה."
"אה…" הוא הנהן ברצינות.
הוא מאמין! תודה לאל!
בדרך כלל הייתי מורידה רק את השמלה ומשאירה את התחתוניות, שנראו כמו מכנסיים רגילים. אבל עכשיו כריס פה, והמחוח המעצבן שלבשתי הבליט יותר מדי את גופי הנשי…
"בוא, רוצה להיכנס?" כריס פתח את דלת השירותים לרווחה. הרגשתי אי נוחות, אני בתוך שירותי גברים, ואני הולכת להיכנס לתא אחד?
מסוכן מדי.
"אוה," כריס קטע את מה שרציתי לומר. "יש לי חליפות נורמליות באוטו, אתה רוצה לנסות ולראות אם משהו עולה עליך?"
"אמממ…." לא ידעתי איך לסרב. הוא נראה לרגע נלהב, וכל כך רציתי שימשיך להיראות שמח כזה.
"בוא!" הוא תפש אותי בשרוול המלמלה וגרר אותי אל מחוץ לשירותים.
מיהרתי לומר משהו, "לא אין צורך." באמת שאין צורך!!!!!!!!!!!!! אין צורך!!!!
"נו מה אתה מתבייש," כריס דחף את מרפקו אל צידי.
"אבא שלי יראה אותי," פלטתי. זה היה נכון, אם הוא יראה אותי עם כריס הוא יתפוצץ… הרי אמרתי שאני הולכת לשירותים…. לא מתפרש טוב…
"אוה נכון…" כריס עזב את שרוולי, "הויל הזה, לא?" הוא חייך חצי חיוך.
הלכתי בראש מושפל מעט כדי לראות מה עם אבא שלי. הרמתי את מבטי להיכן שאבי ישב, וכל חלק בגופי התקשח.
עמדה שם מישהי, עם שיער קצר ואדמדם, פני בובה, אך עם מייק אפ, ונעלי אולסטר, ושמלה ססגונית.
כפילה שלי. הכל אותו דבר! הכל! והיא עמדה ליד אבא שלי וצחקקה עם ויל, בזמן שהוא סידר את שיערה מאחורי אוזנה, היא השפילה את ראשה בביישנות.
לכל הרוחות!!!!!!!!!!!!
מי זאת?!?!
אני אפצלח אותה!
"מייק?" כריס שאל, מנופף בידו מול עיני, אבל אני כבר לא ממש הסתכלתי. הרגשתי סחרחורת. הבטתי ב"אני השנייה" בהלם.
הכל אותו הדבר, אפילו האולסטר, שלא התאימו בכלל.
לפתע מבטי נפגש במבט אבי. ציפיתי שאישוניו יתרחבו והוא יחוש בלבול או משהו, אבל במקום זה הוא פנה אל הכפילה שלי בחביבות ואמר לה משהו בחיוך רחב.
כריס הביט עלי ואז קלט על מה אני מסתכלת, "המשפחה שלך?"
אבא שלי התרומם והציע לכפילה ולויל ללכת לשולחן האוכל, ואז פתאום הסתובב והחל לצעוד לעברי במהירות, פניו אדומות מכעס.
נרתעתי ומשכתי בשרוולו של כריס, משהו אמר לי לברוח.
"רוץ!" ולא חיכיתי יותר.
כריס הדביק אותי, הריצה הייתה קשה עלי בגלל השמלה הכבדה, והרגשתי סחרחורת ולחץ בחזה.
"מה קרה?" כריס שאל בדאגה גוברת.
לא הצלחתי לענות, והאולם החל להיות מטושטש פתאום.
יד חזקה תפשה אותי וגרמה לי להמשיך לרוץ. כריס?
הוכנסתי לתוך רכב, ובזמן שהוא החל לנסוע, מוחי הצליח לעבוד. הייתי שכובה על המושב האחורי, והנהג, זיהיתי, היה כריס.
"הכל בסדר איתך?" הוא שאל ומחה זיעה, "הפחדת אותי שם. מי זה היה זה שרדף אחרינו?"
נשמתי, אך הרגשתי חלשה מאוד, הצלחתי למלמל משהו.
"אתה יודע משהו על הארב קרפורט?"
כריס צמצם את עיניו, "אבא שלי הוא ראש החברה הזאת, אז בטח יש לו את כל המידע על העובדים. מי זה הארב?"
שתקתי, מוחי כאילו קלט דברים באופן איטי, ופירש לאט, אם בכלל.
"טוב מי שזה לא יהיה הארב הזה, אנשים במכונית שחורה רודפים אחרינו." כריס מלמל, "אבל הם לא יודעים מכמה משטרות אני ברחתי ככה שיהיה להם קצת קשה."
כריס הגביר את הגז. לא ראיתי כלום מהחלון, אבל חשתי איך המכונית מיטלטלת בכוח ולא מפסיקה לפנות.
לבסוף, שכבר חשתי שאני הולכת להקיא, חשתי פתאום את ידו החמה של כריס על מצחי, "הצלחתי להתחמק… לעזעזל! אתה קר!"
כשהמכונית עצרה, כריס עזר לי לצאת ממנה. הייתי בתוך מקום ענק, בית שנראה קצת כמו טירה השתרע על מדשאה וגינה מהודרים.
"בוא מהר, ותבטיח לי שלא תעשה משהו משוגע, אוקיי?"
רצתי אחריו, עדיין חצי מעורפלת. השכיבה שיפרה את הרגשתי, אבל שוב התחלתי לחוש סחרחורות.
אחרי המדרגות, כריס נכנס למשרד כלשהו, "הנה המגירות. אבא שלי נועל אותן, צופן מתוסבך."
הבטתי על הצופן, וכמישהי בעלת עבר שחור קצת, ידעתי בדיוק מה הצופן. הרבה אנשים עשירים משתמשים בו כי הם חושבים שהוא הכי חזק, אבל הם לא יודעים שאם מישהו אחד כבר הצליח לפרוץ, הצופן לא שווה בשיט.
פרצתי במהירות את המגירה והוצאתי את המסמכים, הרגשתי כאילו אין שם דבר לידי, לא כריס ולא משרד, רק אני והמסמכים.
ידי רעדה כשעברתי באיטיות על המסמכים, ואז מצאתי.
הארב קרפורט.
בחנתי את קורות חייו, את המשכורת, אבל לא זה מה שעיניין אותי. כמעט דילגתי על דף המשפחה, אך עצרתי בזמן.
ידי המזיעה החלה לקמט את המכתב.
לא, זה לא יכול להיות, זאת בטח טעות!
"מייק!" קולו של כריס העיר אותי פתאום, "אתה חיוור כמו סיד! אתה בסדר?!"
"כריס!" קול גברי בקע מלמטה, וכריס קילל.
"זה המשרת הראשי, הוא כנראה יודע שאני כאן. בוא מהר וסגור את המגירה. הקשבתי לו בצייתנות עיוורת.
כריס פתח את החלון, "קפוץ!"
הוא קפץ ואני אחריו.
למרות הזעזוע של קפיצה מקומה שנייה, התחלתי לרוץ אחרי כריס, מרגישה נורא, סחרחורת נוראית שוב השתלטה עלי.
להארב קרפורט היו שלושה ילדים.
שלושה, לא אחד.
ולאף אחד מהם לא קראו אנג'לה.