אשמייק חלק 14~

אוקיי זה קצת קצר, אבל רק כדי להשאיר אותכם במתח XD
סורי P:

פרק 3:

"מה זה אמור להביע?!" הבטתי אל הראי, לידי עומדת משרתת עם שמלה ססגונית ומחרידה, בסגנון אבא שלי.
"אביך קנה לך במיוחד, "היא נעצה בי מבט ספק מקנא ספק מרחם. "זו שמלה מאוד יפה, היא תואמת את שיערך האדמוני."
בלעתי את רוקי והתלבשתי בשמלה המכוערת בדממה.
"ועכשיו, לאיפור!" קולה המצייץ של המשרתת צרם בראשי.
הסתובבתי בתנועה מגוננת על פניי, "על גופתי המתה!"
"בואי נגמור עם זה כבר, אנג'לה," היא ניסתה להישמע נחמדה, וקירבה את מברשת המייק-אפ אל פרצופי.
"תגעי בי עם הדבר המחורבן הזה, ואת תקבלי אותו בעין, מילה של אנג'לה." סיננתי בכעס.
המשרתת היססה, "אז אולי רק מסקרה ואודם?"
"אם את ממש רוצה עין משוחה באודם אני מוכנה לעזור," הדפתי את ידה, שהתקדמה בשנית אל פניי.
היא נאנחה בזעם, "איזה נעליים את רוצה?"
היא הביאה לי איזה עשרים זוגות נעלי עקב, בובה, ועוד זבל מסוגנן.
"יש לכם נעלי ספורט? אולסטר? משהו שאפשר באמת ללכת איתו?" התרחקתי מהנעליים בגועל.
המשרתת פלטה ציוץ מיואש. חייכתי, היא לא כזאת קשוחה כמו שאבי נתן לי בשנה שעברה.
כשיצאתי מהבית הענק של אבי, (לבושה בשמלה ונועלת אולסטר) אל תוך הרכב המפלצתי שלו, הרגשתי בחילה.
אחרי שדחפתי משרת (כי הוא חשב שאני לא מסוגלת לפתוח את דלת הרכב), התיישבתי במושב הנוסעים, הכי רחוק שרק אפשר, מהדמות הזרה אך קרובה אלי משפחתית, ששלחה בי מבט מאשים.
"אנג'לה, מה עשית לשיערך?" הדמות, שהיתה אבא שלי, עיוות עיוות נימוסי כמחוות מחאה.
"מה יש? גם על השיער שלי אתה לוקח פיקוד?" יריתי לעברו.
"זה רחובי."
"מה רע ברחובי? אתה חושב שהחליפות של אדוני הקרקס שאתה לובש הרבה יותר טובות מזה?"
"אלו מותגים, ואני לא רוצה לשמוע יותר."
"אף אחד לא רוצה שתשמע אותו, אתה גם ככה לא מקשיב."
כשהגענו לאולם המפואר, ניסיתי לסדר את הצווארון הגבוה של השמלה, ללא הצלחה.
לפני שהמשרת האישי של אבי פתח לנו את הדלת, אבי סידר את חליפתו מעט ולבש את חיוך העסקים הזורח שלו, ורק אז נכנסנו.
"תחייכי," הוא סינן מבין שיניו המחייכות.
נשארתי עם פרצוף חתום. החברה הזאת של אבי הייתה קטנה יחסית, אך מאוד מצליחה. אבי היה אמור לקבל קידום מהבוס שלו, שהיה קרוב מאוד אל הבוס הראשי. ניסיונותיו לשדך אותי עם בנו, ויל, לא הצליחו לו, למזלי.
האולם לא היה מלא עדיין, כמה ממשפחות העובדים בחברה היו שם. בדרך כלל אלו היו אבא ובן או אבא ובת. מספרם של הגברים שהיו עם נשיהם, היה קטן.
התיישבנו בשולחן.
חיפשתי מישהו בצורת כריס, מוכנה לבריחה לשירותי הנשים כמה שיותר מהר.
התיישבתי בשקט, גבי זקוף, עיניים מזוגגות, חיוך מוזר, מלמלה מגרדת, תחתוניות עוקצות. השמלנ הארוכה הסתירה את נעלי האולסטר, שהיו הדבר היחיד הנוח, ושלא הרס לי חלק מסוים בגופי האומלל.
"אדון הארב!" קול מוכר ומעלה צמרמורת/בחילה/סיוטים/הזיות נשמע מאחורי.
הארב הסתובב לעבר הקול, "ויל! מה שלומך?"
ניסיתי להיזכר בשיטות התאבדות יפניות שאוליב פעם סיפרה לי עליהם.
"הכל בסדר, מיסטר הארב." פניו החלקות והגבריות של ויל, שהיה גדול ממני בשלוש שנים וחצי, הופיעו לידי. הוא שלח לי חיוך חם.
לא האשמתי אותו, בטח אבי מרעיף עלי שבחים שלא היו ולא יהיו לעולם. ויל הוא בחור נחמד, אבל נשלט, וזה מתסכל כי הוא עושה כל מה שאומרים לו לעשות, כולל לחזר אחרי, והוא מתייחס ליציאות שלי כאל משהו מאוד משעשע.
"ויל, כמה טוב להיפגש שוב, אני בטוח שהבת שלי מאוד התגעגעה אליך." אהי שלח אלי חיוך מאיים.
עשיתי תנועת קיא, "אה – הא."
"אנג'לה!"
"זה בסדר הארב, תן לה להשתעשע כל עוד היא צעירה. חוץ מזה, החוצפה שלה מקסימה אותי." ויל שלח בי מבט מתעניין.
שילך וירקב. אמן.
ישבתי כמו בול עץ וחיפשתי את דמותו של כריס בין הנכנסים והיושבים, לבסוף כשנמאס לי, אמרתי את מילות הקסם, "אני צריכה לשירותים."
הלכתי זקופה אל חדרי השירותים, מייחלת לרגע שבו אוכל לפשוט את השמלה המטופשת הזאת.
נכנסתי אל השירותים. משהו לא הרגיש לי בסדר, כאילו אני עושה טעות, אבל בדקתי את הסמל המראה למי השירותים (גברים או נשים) ו…
נתקלתי בגבר ששטף ידיים, הוא הביט בי במבט תוהה.
"אה, השירותים של הנשים הם בצד השני." הוא חייך.
אוה! מהרגל מהפנימייה נכנסתי לשירותי גברים!
"אה… ת-תודה…" באתי להסתובב ולברוח.
"מייק?" דלת השירותים נפתחה, וראיתי את כריס בחליפה, סודוקו, תשבצים ופלאפון.
אם לא הייתי נמצאת במצב שהייתי נמצאת בו, הייתי צוחקת.
כריס הסתכל עלי בשוק.
"מייק… זה אתה?"
השתתקתי, נהייתי אבן, לעזאזל.