אשמייק חלק 13~

אוקיי הנה ההמשך~~
את הבונוס אני אעשה אחרי קטע מסוים שאני רוצה להגיע אליו, אז חכו בסבלנות ותדעו מה עובר בראש של כריס P:
אני אכתוב כמה שאני יכולה עד כניסת שבת, ואני אעלה, מקווה שתאהבו!

מלמלתי משהו לא מחייב כתשובה וסרקתי את המעטפה.
"יד ביד להצלחה" היה הלוגו הל המעטפה, ואז נזכרתי.
אלו היו הזמנות למין "מסיבה", של החברה ש"אבא" שלי עובד בה.
כריס פתח את שלו וקרא, "שיט. זה עוד שבוע, לא מתחשק לי בשיט ללכת לשם."
פתחתי את שלי, והרגשתי תקועה. המסיבה הזאת היא כמו נשף פגישתי כזה, שכל העשירים בסגנון אבא שלי מתכנסים ומדברים בנימוס חמש שעות רצופות, ורוקדים שעתיים. הצטרכתי לשבת במשך שעות ולחייך כמו דבילית אל הבוסים של אבא שלי. בעניין הריקוד – זה בסדר, אבא שלי לא רוצה עוד פאדיחות מסגנון נפילת תחתוניות או התרסקות שולחנות. מאז שהייתי בת עשר, ביקשתי מאבי רשות ללכת לשירותים, ואז הייתי נשראת שם, מקללת את האסלה חפת הפשע, ונרדמת על ערימת טישו.
אבל אם כריס יהיה שם? מה לעזאזל אני אעשה? אני יותר ויותר מסתבכת בבוץ הדביק הזה של השקרים שלי.
לכריס זה דווקא מצא חן, "היי, אתה גם תהיה שם?"
ניסיתי לעוות חיוך, "אני לא יודע…" מלמלתי.
כריס נראה מאוכזב, "אוה…" הוא הפטיר, "למרות שגם אבא שלי יהיה שם, אני חושב שיהיה קל להתחמק ממנו, כי כל החברים שלו איתו. אבל בכל זאת, יהיה משעמם בלעדך."
ניסיתי לחשוב על משהו שיסביר את הנוכחות העתידית שלי במסיבה עם שמלה מצויצת, כי אם ארצה ואם לא, אני אהיה חייבת להגיע לשם.
היה שקט לכמה רגעים, התחלתי לחוש אי נוחות.
"אחותך גם תהיה שם?" כריס פתאום שאל.
"אחותי?" מאיפה הוא הקריץ שיש לי אחות?
"כן נו, זאת שאבא שלך התבלבל ושלח לך את הארגז שלה." הוא חייך.
"אה," איך לא חשבתי על זה. "כן, היא ילדה הרבה יותר טובה, ממני אבא שלי התייאש כבר ממזמן."
כריס התיישב על הספות ופינה לי גם מקום, "אז… איך אחותך נראית?"
"היא דומה לי, מאוד," קיוויתי שלא אתחרט על זה מאוחר יותר. "אבל היא בת."
הבטתי על כריס וחשבתי איך הוא יראה בחליפה. אני לא אשקר, הדמיון שלי עשה את שלו.
בזמן שכריס המשיך לבהות במעטפה, הסתכלתי על בגדיי; מכנסיים רופפות שהיו עשויות מג'ינס בלוי, הגיעו וכמעט כיסו את נעלי הספורט שלי. חולצת הסוודר שלי היתה עבה, כדי שגם אם הווסט יפול, לא יראו את קווי גופי.
המחשבה על לבישת שמלת ערב של ימי הביניים עם עיטורים וקישוטים, עשתה לי רע בבטן.
כריס סיים לקרוא את המכתב והרים את מבטו, שנראה קצת מאוכזב.
"מה קרה?"
"לא, כלום." כריס חייך, "רק חשבתי שיהיה ממש משעמם. שנה שעברה גררתי את דייב וראלף איתי אל החרא הזה, ויש להם עדיין הזיות של סיוטים מהנשף הזה." הוא פלט גיחוך.
חייכתי גם אני, "אל תדאג, בטח יהיה לך שם חברים לדבר איתם, וחברות." אבל אז נזכרתי שהבנאדם שאני מדברת אליו הוא כריס, "הרבה חברות."
כריס החוויר.
"כריס?!" נבהלתי.
"לא! אתה חייב להציל אותי מייק! אל תשאיר אותי שם לבד!!" הוא דפק את ראשו במכתב.
"תרגע," צחקתי. "זה כזה גרוע?" למרות יאושו של כריס הרגשתי הקלה על דחייתו לגבי ה"חברות", ושנאתי את עצמי על כך.
כריס התחיל למלמל על המזל הקקי שלו, ועל אסונות טבע מבוימים אנושית.
ניסיתי להיזכר במסיבות שעברו. איך לא זיהיתי את כריס? לא שהכרתי אותו אז, אבל הוא באמת מושך את העין.
ניסיתי לגרום לראשי החלוד להיזכר בו, אבל לא הצלחתי. אז פניתי אל כריס, "תגיד, איפה אתה בד"כ היית שם?" כחכחתי בגרוני, "כי כשהייתי הולך, לא ראיתי אותך."
כריס חייך, "הלכתי לשירותים." הוא אמר 'שירותים' בטון מלא כבוד, כאילו דיבר על מציל חייו, "הבנות בחיים לא יכנסו לשם."
"למה שיכנסו?"
"אתה יודע, על חצי דקה מישהי באה ומבקשת שאסגור לה את השמלה, או אסדר לה את התסרוקת, או מנקה לי את השרוול, או נופלת בגלל כיסא שעד היום לא ראיתי, או שואלת אם אני רוצה קפה, שיש לי 900 כוסות קפה על השולחן."
"אוה."
"כן, וזה לא הכל, אתה לא רוצה שאתחיל לספר לך על הכעס של כל הגברים שם. זה מפחיד."
"אני מבין…" מלמלתי, "גם אני הייתי הולך לשירותים, אבל לא בגלל בנות."
כריס הפנה אלי את ראשו, "אז?"
"כדי להוריד את ה…" כמעט ברחה לי המילה שמלה, "חליפה המגרדת הזאת, שאבא שלי בוחר לי. הן בדרך כלל מזוויעות."
נזכרתי כשהייתי בת שלוש עשרה, אבא שלי קנה לי שמלה ורודה צעקנית, עם קפלים ועיטורים סגלגלים, עם צווארון חונק, וסיכות לשיער תואמות. זאתי שימשה לי כסיוט במשך שנה שלמה. סיוטים, שהדבר שאתה פוחד ממנו רודף אחריך? אז זה. הייתי קמה, כולי מזיעה, וצורחת "שמלה!!!!" הייתי נרגעת רק כששמתי לב שאני בכפר.
חייכתי ונזכרתי באליס ואוליב. מעניין מה איתן. חשתי אשמה שלא ניסיתי ליצור איתן קשר.
אם הייתי פוגשת אותן, היה לי הרבה מה לספר.
חייכתי.
"משהו מצחיק אותך?" כריס שאל.
הנהנתי בסתמיות.
"טוב," הוא נאנח. "למרות שאני רוצה לדעת מה כל כך משעשע אותך, צריכים ללכת." הוא קם, "התחרות הזאת היום, לא?"
ישבתי כמו פסל, ואז נפל לי האסימון.
"אה!! מה.. מה אתה עושה כאן?!" תפשתי בזרועו של כריס והתחלתי לסחוב אותו אל מחוץ לביתן.
כריס ניער אותי, "לא, זה לא יעזור לך." הוא חייך חיוך רפה, "לא נרשמתי."
הסתובבתי בחדות, "אתה נורמאלי? אתה לא רוצה להשתתף בתחרות ולצאת מכאן?"
כריס חייך, "ממתי אתה לוקח אותי כמו כולם? אני לא רוצה לצאת, טוב לי כאן. כך עוד אני כאן יש לי אפשרות להתחמק מהעולם התקוע הזה. לא מתאים לך, מייק."
נשכתי את שפתיי באשמה, "טוב האמת היא שאני שמח שאתה פה."
כריס הביט עלי לכמה שניות בלי לזוז.
"כריס?"
הוא צעד לעברי באיטיות, מצמצם את עיניו. לקחתי צעד לאחור ומיששתי את פני, "יש עלי משהו?"
כריס שתק, ואז פתאום נגח בי בראשו. "עונש על מה שאמרת."
"אאוץ'!" מיששתי את ראשי, "הראשי שלך עשוי אבן או משהו? חתיכת שכל יש לך שמה."
"יאללה בוא נלך כבר." כריס התחיל לצעוד יותר מהר.
"טוב, אני בא!"
בדרך לאולם, חשבתי על פיתרון למסיבה הזאת, אבל לא ממש מצאתי.
נשמתי בייאוש, נו טוב, נעבר את הגשר כשנגיע אליו.