אשמייק חלק 10~

וווואאאייייי!
שיפרתי את הקטע מאוד, תיקנתי דברים כדי שזה יתאים כמה שיותר אל המשך הסיפור. אם זה קיטשי, דביק, ילדותי מדי – תגידו לי ואל תפחדו, אני תמיד מחכה לביקורת הזאת!

"שוב, תודה על החיפוי, דייב." אמרתי לו בבוקר למחרת כשהלכנו לבד לחדר אוכל.
"לשירותך," הוא חייך.
"דייב, מייק!" ראלף נפנף לנו מפתח חדר האוכל וסימן לנו להזדרז. נפנפנו לו בחזרה, וסימנו לו שאנחנו כבר באים.
"תגידי," דייב התחיל.
"אממ?"
"את מחבבת את כריס?" דייב שאל ישירות.
"יכול להיות…" מלמלתי בחזרה.
"את צריכה להבין שכריס לא יודע שאת בת." דייב חייך חצי חיוך.
"אני אמורה להיות מאוכזבת?"
"את אמורה להסתיר את הפנים המסמיקות שלך," הוא גיחך.
מיד כשנזכרתי בקרבה של כריס אלי אתמול, הרגשתי שפניי מתחממות שוב, "מה אני כבר יכולה לעשות בקשר לזה?"
דייב משך בכתפיו.
"בו!"
קפצנו בבהלה, כריס היה מאחורינו. "על מה אתם מדברים? שמעתי את השם שלי!"
דייב ניסה להצליף בראשו של כריס המתחמק. ניסיתי לתפוס את מבטו, אבל כריס כל פעם הסיט את עיניו כשמבטינו נפגשו. הוא ברח ממבטי, הוא ברח מעיניי עוד מאתמול, מאז שביקשתי ממנו שיספר לי את הבעיות שלו. אבל כריס כנראה לא בוטח בי בכלל.
שוב הרגשתי נדחפת.
"מה זה פרצוף האבל הזה?" כריס טפח לי על גבי, עדיין לא מסתכל אל תוך עיניי.
"אני אמור לשאול בדיוק את אותה השאלה," אמרתי בטון מבודח והחזרתי לו צ'פחה משלי.
דייב צפה מהצד, ואז, בלי שום אומר ומילים, החליט שהוא נעלם מהאופק.
לא! מה האידיוט הזה עושה?! לבד עם כריס?!
צפיתי בגבו המתרחק במהירות של דייב בזעם, עד שקול הקפיץ אותי. "למה אתה כל כך רוצה לדעת?"
הסתובבתי, וראיתי את כריס עומד מאחורי. הוא היה נראה כמו אדם עם פנים חצובות, ללא רגש. פיו היה שמוט, כאילו נמאס עליו החיוך, ועיניו היו עייפות.
"א-אני רוצה לעזור." ניסיתי לייצב את קולי.
כריס נאנח אנחה מלאת בוז פוגעני, "כמו שכולם ניסו."
הוא התחיל ללכת בכיוון ההפוך מחדר אוכל, עקבתי אחריו.
"כולם, מאז… מאז מה שקרה… מאז שנהייתי כזה רצו "לעזור" לי. לכולם בסוף היה אינטרס אישי. כל מי שאמר שהוא רוצה בטובתי, שהוא עושה הכל כדי לעזור לי, שהוא יודע איך אני מרגיש, בסוף תמיד הגיע לנקודה בה הוא ביקש מה שהוא תמיד רצה שאתן לו בתמורה." הלכנו עוד, בשקט. לא העזתי להוציא מילה, פוחדת שהרגע השברירי הזה יפסק.
"אם זה היה חבר, אם זה היה נציג חברה של דוגמנות, או נציג של חברת סרטים. או אם זה היה אנשים שאבא שלי שילם להם, ואם אלו היו בנות ונשים שהיו אחרי זה." כשאמר 'זה', צבט את עצמו פרע את שיערו והצביע על גופו, בגועל. "נמאסו על הנשים כבר מגיל קטן. הן תמיד משתמשות בתירוץ שאני משדר גבריות ויופי, ואחר כך אני נאלץ להתמודד עם חברים שלהן. או שמישהי עוזרת לי, מקשיבה לי, כמו האמהות האלו שאבא שלי התחתן איתן, ופתאום תוקפות אותי. נמאסו עלי החברות שניסו לקנות אותי בכסף, נמאס עלי העולם, ובמיוחד נמאסה עלי השנאה הזאת שלי שמאכלת אותי כל יום, כל היום."
רגלי רעדו, אבל המשכתי ללכת אחריו. הרגשתי אשמה, רציתי לקבור את עצמי. האם אני עוזרת לכריס בגלל היופי היוצא דופן שלו? האם אני עוזרת לכריס… כי אני נמשכת אליו?
כבר יצאנו ממתחם הפנימייה, הוא אפילו יצא אל מעבר לגדר גבול הפנימייה, ולא חיכה שאגמור לקפוץ מעליה. כשסופסוף הצלחתי לעבור בטיפוס את הגדר ולהגיע אליו, הוא פתאום ירה, "מי משלם לך?"
"אף אחד." כמעט לחשתי.
"אז למה כל כך איכפת לך להתחבר איתי? למה כל כך משנה לך להתחבר אל כריס עכשיו וכריס של לפני כן?" הוא נשמע חשדן.
"כי.. כי…" חשבתי שוב, עדיין לא ידעתי בעצמי. "אני לא יודע."
כריס המשיך ללכת בשתיקה, אבל סובב את ראשו והביט עלי לכמה שניות בודדות, ולבסוף החזיר את מבטו אל המקום שאליו הלכנו.
נשכתי את שפתיי, "אני באמת לא יודע. פשוט… כל פעם ש…-" השתתקתי כשראיתי לאן כריס הוביל אותנו. זה היה מקום גבוה, מלמעלה ראו שטח ענק מיוער, שנחל קטן נצנץ בתוכו.
"וואו," מלמלתי.
"לפעמים גם מקומות יפים מהווים סכנה," הוא לחש.
הבטתי בו במבט שואל.
הוא הביט אל השטח המיוער ברצינות, "תמיד הסתכלתי על היופי הזה, וחשבתי אם עדיין כדאי… לקפוץ."
לקח לי זמן להבין. גופי התקשח, הצצתי שוב במרחק של הצוק מן האדמה ורעד מוזר עבר בי.
כריס פלט צחוק מריר, "תמיד בסופו של דבר, היופי הזה מרגיע אותי. הטבע הענק הזה רק מזכיר לי כמה קטן אני, כמה קטנות הבעיות שלי."
עדיין שתקתי, המראה היה מהמם. דמותו היציבה של כריס עמדה בקצה הצוק, הרוח בידרה את שיערו וחולצתו, והשמש נחה על פניו הרציניים להחריד.
ניערתי את ראשי בהשתוממות ובגועל עצמי.
אני לא אהיה אחת מאלו, הבנות. אני לא רוצה להיות אחת מהן. המשכתי להביט בכריס שנראה כאילו נכנס לעולם משלו, ולרגע הבנתי כמה אני לא מבינה אותו, עד כמה שאנסה.
הוא התקדם לעברי ונשכב על הדשא, מביט אל השמיים. "פעם חשבתי שאבא שלי אוהב אותי." כריס התחיל לדבר בקול מונוטוני. "עד שהבנתי שהוא מדד אותי לפי מה שהצלחתי לעשות, ולאט הבנתי שאני כלל לא חלק מחייו. הוא סיפר שלי שאמא שלי הייתה זמרת מיוחדת, וכך היה גם אבי. הם התחתנו לזמן קצר ונפרדו, הייתי אז בן שלוש."
הוא נעצר לרגע ויכולתי להבחין בתזזית בעיניו, "היחסים ביני ובינו רק הידרדרו, כשפתאום, כשהייתי בן עשר…" כריס נשם, ופניו נראו חיוורות, אך הוא המשיך לדבר. "אבא שלי פתאום… בגלל 'זה'… בגלל הגוף הזה…" קולו רעד. צפיתי בעיניו, הרגש שלט בהם בחוזקה, עוצמה של עצב שיתקה אותי. "אני הגנתי על עצמי עם סכין מטבח, אבל הוא לא פחד. אז…"
הוא נגע בחזהו. "פצעתי את עצמי."
פניו של כריס נשארו אבן, אבל שלי כבר נרטבו. לא מיהרתי לנגב אותם. בהיתי בהלם בחזהו העולה ויורד בשלווה של כריס, וחשתי כעס איום.
"הוא נגעל מהדם," כריס לפתע חייך חיוך מוזר. "הוא התרחק וקילל. הוא היכה אותי והאשים אותי בכל מה שקרה לי, בכל מה שהוא עשה לי." הוא עשה הפסקה קצרה, והמשיך. "הוא לא הפסיק, הוא תמיד מנסה שוב, תמיד מנסה לחפות על הכבוד האבוד. אבל אני כבר גבר, אני חזק ממנו, אני יודע להגן על עצמי. אבל נשארה לי הצלקת."
הוא שוב נגע בחזהו, "שתי צלקות. ואת שתיהן אתה ראית," הוא הסתכל עלי בפעם הראשונה מאז דיבר.
מיהרתי להשפיל את פני. הייתי כולי אדומה. שתי צלקות, פיזית ורוחנית.
תלשתי עשב בקצב עצבני, לא מעיזה להרים את מבטי.
"אני לא יודע למה אני מספר לך את זה בכלל." קולו הקר של כריס הקפיץ אותי.
הבטתי בו, הוא החזיר את מבטו אל השמיים, שיערו הבהיר פזור על הדשא. בלי לחשוב פעמיים, בלי לדעת מה אני עושה, שלחתי את ידי אל שיערו.
יכולתי לחוש איך כל גופו מתקשח, אך לא עצרתי. התחלתי להעביר את ידי בשיערו, שיחקתי באצבעותיי עם השיער הבהיר. הוא החל להרפות, הוא עצם את עיניו.
"זה איזה סוג של תרפיה?" כריס שאל בקול רגוע, להפתעתי.
שתקתי.
כריס זע קצת ואז בלי שום אזהרה שם את ראשו על ברכיי.
המשכתי להעביר את ידיי בשיערו למרות ההלם. שיננתי לעצמי במוחי, שהוא לא יודע שאני בת, ושכרגע אני לא כאן בתפקיד של בת, אני כאן בתפקיד של… לא יכולתי שלא לחייך.
אני כאן בתפקיד של אמא.
לפתע שמתי לב שכריס בוהה בי, פניו חתומות. הוא מלמל משהו.
"מה?"
כריס לא ענה, הוא רק עצם שוב את עיניו. לפתע חיוך דק עלה על שפתיו, חיוך קטן, אבל רגוע, שליו, אמיתי. בלעתי את רוקי. "כריס?"
הוא לא ענה.
הורדתי את ראשו מברכיי, בעדינות. נשכבתי מטר ממנו, מביטה אל השמיים, מרגישה רגשות מעורבים. אני קרובה אל כריס. לא יכולתי להאמין למה שקרה, חיכיתי שאתעורר מהחלום, ואגלה שכריס עדיין לא בוטח בי, ושהוא כלל לא חייך, וכלל לא נרגע כשכל מה שעשיתי זה להעביר את אצבעותיי בשיערו.
אבל במקום לקום מחלום, נרדמתי.