ארמון הנסיכה – פרק 2 (:

*ממלכת קורטיאן*

"בוקר טוב!!" אמרה אליסון כשנכנסה לחדר האוכל המלא והתיישבה ליד אמיליה "בוקר" היא וליסה מלמלו והמשיכו לערבב את ספל החלב שלהם
"הסוכר כבר מת,אתן יכולות להפסיק" היא אמרה כשהביטה במבטן המוזר,הן שתיהן בהו בנקודה כלשהיא בחדר וערבבו שוב ושוב על הכוס שלהן "מצטערות" ליסה הייתה הראשונה להגיב ולהפסיק לערבב "אנחנו עדיין עייפות"
"איך ישנת ליסה?" שאלה אליסון ובחנה את פניה הבהירות "בסדר גמור" היא השיבה ולגמה מהחלב "ישנתי שינה ארוכה ושקטה"
"אני ישנתי שינה קצרה,ומלאת חלומות" אמרה אמיליה והמשיכה לערבב את החלב שלה "היו לי ממש סיוטים"
" על מה?" שאלה ליסה בבהלה,אמיליה ליטפה את שערה הרך ולחשה "על אבא."
כל הכפיות והמזלגות שהיו בידיהם של הסועדים נפלו אל הרצפה,הם הרימו אותם במהירות ומלמלו כמה מילות התנצלות,ולאחר מכן הם בהו בחשאי בליסה ואמיליה שהתחילו לדבר על הנושא
"אני לא חלמתי על אבא אפילו פעם אחת…" ליסה אמרה בעצב "אני גם רוצה לראות אותו"
"את לא באמת רוצה לחלום עליו.." אמיליה אמרה בשקט כדי שהמצוטטים לה לא ישמעו "זה יותר כואב מחנית בלב"
" אני גם רוצה לראות אותו שוב!!!!" ליסה התחילה להאדים מכעס והיא קמה במהירות מהשולחן,אפילו בלי להתנצל.איזבל נאנחה בעצב ויצאה החוצה בעקבותיה.
"לא התכוונתי לעצבן אותה…זה באמת לא כ"כ נחמד לחלום עליו ככה.." אמיליה אמרה והפסיקה לערבב,אליסון שמה את ידה על כתפיה ולחשה לה "אני יודעת מתוקה..אני יודעת…"

ימי התנחומים בארמון היו ארוכים,ולא מנחמים כלל.אמיליה וליסה חיבקו אלפי אנשים,לחצו ידיים של מאות אלפי נתינים,ובעיקר שמעו סיפורים טובים על אביהם,סיפורים שרק הבהירו להם כמה הן לא יכולות לחיות בלעדיו.בסוף יום התנחומים האחרון הארמון היה כמעט ריק,אמיליה התכוונה לעלות למעלה לחדרה ואז היא ראתה את חברתה איימי נכנסת לחדר. איימי התקרבה אליה לאט לאט וחיבקה אותה חיבוק קצר ורך,לא ארוך וחונק כמו שאר המבקרים.ללא ספק-איימי היא הבן אדם שמכיר את אמיליה באופן הטוב ביותר,היא ידעה בדיוק מה היא צריכה עכשיו.אחרי איימי נכנסו סקאי ודמיאן לחדר,הם חיבקו אותה כל אחד בתורו והביטו בה בדאגה,בוחנים אותה מכף רגל ועד ראש.
"אנחנו מצטערים שבאנו רק היום…"איימי שברה את השתיקה והחזיקה בידה של אמיליה "רצינו לתת לך קצת שקט…אבל נראה שהמבקרים פה לא הניחו לך" היא אמרה והצביעה על עיניה העיפות והעצומות למחצה,אמיליה הנהנה וחייכה אליהם חצי חיוך "תודה,עשיתם את הדבר הנכון"
"איך את מרגישה?"שאל אותה סקאי,אמיליה הביטה בפניו הדואגות "הרבה יותר טוב,תודה"
"תפסיקי להודות לנו,טיפשה" דמיאן אמר ומשך אותה בעדינות לחיבוק ארוך וחם,אמיליה חיבקה אותו בחזרה והשעינה את ראשה על כתפו כשהשתחררו "אני באמת צריכה להודות לכם…אתם הולכים לעשות לי טובה ענקית"
"איזו טובה?"שאלה איימי שרק חיכתה להזדמנות טובה לעזור לחברתה
"אתם הולכים לכתוב איתי את הנאום הספד לאבא שלי,למחר " היא אמרה וגיחכה למראה פניהם ההמומות.

"איך את מצפה *ממני* לנסח לך נאום?!הנאום האחרון שלי היה בגן,שהסברתי לגננת למה חשוב לאכול פיצה בארוחת 10,וגם הוא לא היה כ"כ משכנע !!!" אמר דמיאן וצנח על הספה הגדולה בעייפות,אמיליה ואיימי צחקו ואמיליה אמרה "דימה,אל תהיה טיפש,אני צריכה עזרה!!!תהיה נחמד פעם אחת,לא יזיק לך "
"זה נגד לעקרונות שלי" דמיאן ענה ועצם את עיניו.בניגוד לשלווה שהוא הפגין,סקאי הלך הלוך וחזור בחדר וחשב על רעיונות "סקאי,אם אתה מפסיק,אני תולשת לך את הלבלב!!!!" צעקה עליו איימי והושיבה אותו בכוח על הספה "מצטער,אבל אין לי שום רעיון!!!"
"אז תחשוב,אתה החכם מבן ארבעתנו!!!" אמיליה אמרה והתיישבה ליד דמיאן על הספה "מי קיבל 100 בהבעה ולשון במבחן האחרון?!"
"קיבלת 100?!?!?!?!?!??!?!"איימי קפצה ממקומה ורצה אליו "הלך לך טוב ולא נתת לי להעתיק?!אני אכסח אותך!!!" היא אמרה והתחילה לרדוף אחריו בכל הארמון,אמיליה ודימה שאגו מצחוק למראה של איימי שרדפה אחרי סקאי עם מערוך גדול במיוחד,המרדף עבר לקומות הגבוהות יותר בארמון וגרם להמולה ולצחוק לכל מי שראה אותם,כולם שמחו להשתחרר מאווירת האבל שהייתה בארמון כבר כ"כ הרבה זמן,כולם חוץ מאחד,אחת,.
הנסיכה ליסה .
"אתם יכולים לעוף מכאן?!?!" היא צרחה כאשר הם רבו מחוץ לדלת שלה "יש פה אנשים שמנסים לחלום!!!"
"אוקי…סליחה !" איימי אמרה לה וירדה למטה,לא לפני שהיא הפילה את המערוך הכבד על רגלו של סקאי שצעק צעקה שנשמעה בכל ממלכת קורטיאן.הוא חייך בהתנצלות אל ליסה וקפץ על רגל אחת את כל הדרך למטה.

"אוף איתם!!" אמרה לעצמה ליסה כאשר טרקה את דלת חדרה וחזרה למיטתה,היא התכסתה בשמיכה עבה ועצמה את עיניה בחוזקה
"לחלום על אבא,לחלום על אבא,לחלום על אבא,לחלום על אבא" היא מלמלה לעצמה עד הצליחה להירדם, אבל שוב,ללא הצלחה.היא לא הצליחה לחלום עליו.לא באחר הצהרים,לא בערב,ולא בלילה.

"אני גם רציתי להיפרד ממנו!!!כמו אמיליה!!"ליסה אמרה בבכי למשרתת שעזרה לה ללבוש את אחת משמלות הכנסים שלה "מה עלי עוד לנסות כדי להצליח?"
"אולי את לא צריכה להצליח.." המשרתת אמרה וסירקה את שיערה החלק והבלונדיני של ליסה,ליסה הסתובבה מופתעת ופיה נפער בתדהמה "מה זאת אומרת?" היא אמרה "אני לא צריכה להיפרד ממנו?"
"לא" המשרתת אמרה לה וליטפה את פניה "הוא תמיד יישאר איתך…בתוך ליבך" היא חייכה אליה ויצאה מן החדר,לאחר מספר דקות נכנסה אמיליה בסערה "אין לנו עדיין נאום!!!!לא הצלחתי לכתוב אתמול כלום!!!!מה עושים?!" היא שאלה במהירות ושמה פרח בשערה של ליסה "תשאירי את זה לי" ליסה אמרה לה ויצאה החוצה מהחדר.

שקט,דממה מופתית.כל תושבי הממלכה עמדו בשקט וחיכו לנאומה של ליסה,היא עמדה על במה גבוהה והביטה בכל הקהל שמולה,היא נשמה עמוק והתחילה לדבר:
"על פי המסורת אני אמורה לומר עכשיו דברי פרידה לאבא שלי,
אני אמורה לספר לכם איזה איש מדהים הוא היה,כמה שהוא היה חכם,ואדיב,ונחמד לכל אחד,
כמה הוא היה….
אבל אני לא רוצה לדבר על כך"
הקהל התחיל להתלחשש,'מה הקטנטנה הזאת עושה?!" שאל איש את רעהו,השומרים התחילו להשתיק את הקהל וליסה המשיכה לדבר
"אבא שלי לא היה,נכון-היא מת,הוא נרצח,הוא לא איתי פה פיזית
אבל הנשמה שלו פה איתנו , כל הזמן , בתוכננו "
ליסה ירדה מהבמה והתחילה להסתובב בן ההמונים "הנשמה שלו נמצאת בלב שלך" היא הצביעה עד אחד האיכרים "ושלך" אמרה כשהצביעה על אחת שרות הממלכה "ושלך" היא אמרה כשהצביעה על האביר כריסטיאן שחייך אליה,היא נעמדה לידו והוא הניח את ידו על כתפיה "הוא נמצא בלב של כולנו,וגם שלי . אז אם אתם רוצים שאומר דברי פרידה?תשכחו מזה,כי אני לא נפרדת ממנו,הוא תמיד יהיה פה איתי,ואני לעולם לא אשכח אותו.." היא אמרה קצת יותר בשקט ודמעה עגלגלה התחילה להתגלגל מעיניה הירוקות אל פניה
"המלך אדוארד תמיד היה ותמיד יהיה המלך של קורטיאן,המלך האדיב,והחכם,והמושלם,שלנו." היא אמרה בחיוך
"הריעו למלך אדוארד!!!" צעק אחד האיכרים וכולם התחילו להריע,ליסה חייכה וחיבקה את האביר כריסטיאן "את גדולה מהחיים ליסה" הוא לחש לה והצטרף להמון המריע.ליסה חיפשה את פניה של אחותה על הבמה,ואמיליה הביטה בה במבט גאה ומחאה כפיים עם כולם.השמחה בעמק הייתה עצומה,הממלכה הורידה מעצמה את שק האבל הגדול ולבשה בגדי חג ושמחה,כי אולי המלך אדוארד לא פה בגופו,אבל הוא פה בנשמתו,והוא השאיר אחריו שתי יורשות כתר מדהימות,
או יותר נכון-אחת חוקית.
"וכעת,הריעו למלכה העתידית,הריעו לאמיליה!!!!"צעק אחד השרים וכולם הצטרפו אליו,אמיליה קפאה במקומה,אליסון רצה אליה בדאגה אבל היא הגיעה מאוחר מדי -המלכה החדשה קרסה על רצפת הבמה.