ארמון הנסיכה – פרק 1

אמיליה פתחה את עיניה,אור השמש שנכנס מהחלון אל חדרה צרב בעיניה היבשות אחרי לילה של בכי,היא שפשפה אותן והתרוממה.אחת המשרתות שמה לה בגדים נקיים על המיטה ויצאה מן החדר בלי להעיף בה מבט,היא פחדה שאם תביט בעיניה הכחולות של אמיליה היא לא תעמוד בזה ותפרוץ שוב בבכי.
אמיליה קמה באיטיות מהמיטה,היא מתחה את ידיה והרימה את השמלה השחורה שהייתה על מיטתה והבינה את מטרתה,מעיניה העיפות זלגה דמעה,היא זרקה את השמלה על הרצפה ובעטה בה. "הוא לא מת" היא מלמלה ולקחה שמלה אחרת מחדר הארונות,בצבע כחול רויאל "הוא לא מת"
אבל לא משנה כמה היא ניסתה לשכנע את עצמה,היא לא הצליחה.היא ידעה שהוא מת,הפנים הלבנות שלו עדין הופיעו בראשה ולא נתנו לה מנוח.היא שמה נעלי בובה שחורות וירדה למטה במדרגות,לאט לאט הצטרפו אליה אנשים-השומר שלה,המטפלת שלה,המורה שלה…הם דיברו אליה שוב ושוב אבל היא לא שמה לב לקיומם.היא יצאה החוצה לחצר וקארל תפס את ידה וגרר אותה חזרה פנימה
"מה את חושבת שאת עושה?!"הוא אמר לה בהלם "את לא יוצאת החוצה עכשיו "
" אני חייבת אוויר " היא השיבה לו ופתחה שוב את הדלת שפונה לחצר,הוא טרק אותה והוביל אותה לחדר הטקסים הגדול.
"מהיום את לא יוצאת מהטירה בלי השגחה,ברור?!"הוא אמר בכעס והביט בעיניה המבולבלות,היא שמה את ידיה על מותניה וצעקה "מי אתה חושב שאתה?!מותר לי ללכת לאן שאני רוצה!!עכשיו תעזוב לי את היד ותן לי ללכת!!"
"אמילי…תקשיבי חמודה" אמרה מיי מורתה וחיבקה אותה ביד אחת "אנחנו עושים את זה בשבילך,בשביל שתהיי בטוחה"
" בטוחה?!למה בדיוק אני צריכה להיות פה בפנים בשביל להיות בטוחה?!"
" כדי שלא יקרה מה שקרה אתמול!!כדי שלא יקרה לך מה שקרה לאדוארד" אמר קארל והושיב אותה על הכיסא בכוח,אליסון דחפה אותו אחורה וגערה בו "לא היית צריך להשתמש בניסוח הבוטה הזה!!!" היא צעקה והוא השפיל את מבטו "ובשבילך הוא עדין המלך אדוארד,תפסיק לזלזל!תצטרף לקבוצת שמירה של ליסה,מיד!!" ,קארל הופתע מהציווי התוקפני של אליסון אבל הוא יצא מהחדר בלי לומר מילה.
"אמילי…יקירתי.."אליסון אמרה וליטפה את שערה "לאור המצב החדש,את תצרכי להישאר בארמון ולהתנהג מאוד יפה לשומרים שלך" היא נשמה עמוק והמשיכה ללטף את שערה הארוך והבהיר של אמיליה,אמיליה הייתה לגמרי מבולבלת,ולאט לאט היא התחילה להבין "הם…הם רוצים לפ..גוע גם בי ?"היא אמרה בשקט ומחאה דמעה מעיניה,מיי התיישבה על רגליה ליד אמיליה "מתוקה שלי,אל תדאגי,אנחנו נשמור עליך"
אמיליה שמה את ידיה על פנייה ונתנה לדמעותיה לזרום מבעד עיניה הבהירות,היא לא האמינה שהאסון הזה קורה לה,היא לא האמינה שאביה-האדם הכי חשוב לה בחייה,הולך להעלם.ולמתמיד.
היא ישבה שם במשך שעה או שעתיים,בהתה ברצפות השחורות והלבנות שהיו מתחת רגליה,מנסה להתעלם מהמולה שסביבה,המילה 'הלוויה' הדהדה באוזניה כל פעם שהיא הוזכרה,והיא ניסתה להכחיש.ניסתה לברוח. אחרי שהחדר התרוקן מיי הורתה לה לבוא איתה והיא גררה את רגליה אחריהן.
אמיליה נדהמה כשיצאה מהכרכרה ועמדה על האדמה הרכה,על הר המנוחות של הממלכה.כל מילון תושבי ממלכת קורטיאן היו שם-גברים,נשים,וילדים קטנים.היא הביטה מלמעלה על העמקים המלאים עד אפס מקום ונדהמה,רק עכשיו היא הבינה כמה אביה יהיה חסר.
"את בסדר?"שאלה אליסון,אמיליה הנהנה בלי לחשוב,היא הייתה עסוקה בלחפש את אחותה הצעירה בן מאות האנשים שהיו על ההר,לבסוף היא זיהתה את שערה הבלונדיני והזוהר ורצה אליה,השתיים התחבקו כ"כ חזק שהן התחילו להשתעל מחוסר אוויר,אמיליה החזיקה בחוזקה את ידה של אחותה ליסה והובילה אותה למקום עמידתן,מצד ימין של הקבר.
נושאי הארון התחילו להתקרב לפסגת ההר,הם עשו את מסלול הארוך מתחתית ההר עד לראשו בהליכה-כמנהג קבורת המלכים הראשונים.כאשר הם הגיעו הם הניחו את הארון בבור והתרחקו ממנו בכמה צעדים
כולם בכו בהלוויה,כולם מיררו בבכי והתאבלו על מותו של מלכם האהוב,אמיליה וליסה ניסו להיות מאופקות,הן ניסו שלא לצרוח כאשר סגרו את ארון אביהם וכיסו אותו באדמה,ליסה הניחה זר פרחים גדול על ערמת העפר וחזרה לחבק את אמיליה,אמיליה,שהיתה בהלם מכל המתרחש,חיבקה אותה ונעצה את מבטה גבוה על העננים.
השרים וקרובי המשפחה של המלך עלו לשאת עליו הספד,הם תיארו במדויק כמה המלך אדוארד היה חכם,ואדיב.כמה הוא התאמץ לטובת הנתינים שלו,כמה הוא אהב אותם,אחד אחד.הם תיארו את הקשר המיוחד שהיה לו עם בנותיו,ואיך שאחרי מותה הטראגי של אשתו המנוחה,הוא ניהל את הארמון ואת ממלכתו ביד חזקה,ובודדה. לאחר כל הנאומים כל העיניים הופנו לכיוונן של אמיליה וליסה,אבל הן השפילו את מבטיהן ומחאו את דמעותיהן.הן ידעו שעליהם לומר כמה דברים על אביהם,להיפרד ממנו כהלכה,אבל הן אינן היו מסוגלות
"אנחנו…" אמיליה אמרה בקול הכי חזק שהיא הצליחה להשיג "אני וליסה ננאם ביום אחר,הפרידה ממנו קשה לנו כעת,הניחו לנו" היא אמרה והתיישבה על האדמה,כל הסובבים אותה התפלאו וחשבו שהיא נפלה או התעלפה-אבל לא כך היה,היא בחרה לשבת,עם השמלה היקרה שלה והנעלים הטקסיות,היא בחרה לשבת על האדמה,ליד קברה של אביה,ולגעת באדמה שכיסתה אותו.ליסה התיישבה לידה והתחילה לעשות כמוה.דמעותיהן נפלו לתוך ערמת העפר הגדולה שהפכה במהרה לבוץ דביק ומלכלך.
כעבור שעתיים נגמרה הלוויה,קארל השתחווה לאמיליה והושיט את ידו אליה,היא תפסה אותה והוא עזר לה לקום מהאדמה ולגשת לכרכרה,אבל היא הנידה בראשה "אני רוצה לרדת מכאן בעצמי…ברגלי ובכוחותיי "היא לחשה והתחילה לרדת מלטה במורד ההר,קארל תפס את ידה שנית "אם כך,נלך ביחד" הוא אמר והתחיל לרדת גם הוא בעקבותיה.הם הלכו לאט,ועד שהם הגיעו לארמון עברו עוד כמה שעות,אבל זה לא היה אכפת לשניהם.הוא ליווה את אמיליה לחדרה וקד לה שוב
"אני מצטער שדיברתי אליך בצורה כה בוטה בצהרים " הוא אמר והשפיל את מבטו "התנהגותי הייתה בזויה ביותר,ואני ראוי לעונש."
"עונש?!"אמיליה אמרה בהלם "על מה אתה מדבר?אני סולחת לך,אני במקומך הייתי אומרת אותו דבר."היא הושיטה את ידה ללחיצה והוסיפה "מחול לך"
"תודה גברתי" השיב לה קארל והסתלק מהמקום,'גברתי?התנצלויות?' חשבה לה הנסיכה 'מה בדיוק קורה כאן?'
אבל במקום להתעסק בשיגעונות החדשים של שומרה קארל,היא העדיפה ללכת להתקלח,לשטוף מעליה את הלכלוך ואת העצב של היום הזה,ולשקוע בשינה עמוקה.

ליסה הגיעה לחדר שלה וחלצה את נעליה עוד לפני שנכנסה,היא זרקה אותן על הקיר וטרקה את הדלת אחריה,היא הביטה בחדר הוורדרד שלה המלא בובות ותמונות ורק מחשבה אחת עלתה בראשה.לא היה לה סבלנות להיגיון החלש שקרא לה בראשה להפסיק,היא תלשה את התמונות מהקיר ושברה את המסגרת שלהן בקלות,לאחר מכן היא זרקה את שאריותיהן למדפי הבובות ונהנתה לשמוע את צליל שבירת בובות החרסינה,היא העיפה את הכריות שהיו על מיטתה בחוזקה אל עוד אוסף בובות והן נפלו בחבטה מהמדף הגבוה אל הרצפה.ליסה לא הרפתה עד שהחדר כולו היה הפוך ושבור,ולאחר מכן היא נשכבה על הרצפה וצרחה,היא צרחה ובכתה עד שהיא לא הצליחה לנשום.המשרתות נכנסו לחדרה והתחילו לסדר את הכול במקומו,בלי לומר לה מילה על ההרס.הן סידרו את המיטה,תלו תמונות חדשות ומדפים,ואת שברי הבובות הן הכניסו לשקית גדולה ויצאו איתה החוצה."לא!!!!" צרחה להן ליסה ורצה לחטוף את השקית "אל תזרקו את הבובות שלי!!!!אל תגעו בהן!!!"היא חטפה את השקית והניחה אותה בזהירות על מיטתה,לאחר מכן היא שבה לשכב על המיטה ולבהות בתקרה כמו מקודם.איזבל,המטפלת של ליסה,נכנסה גם היא לחדר עם כוס חלב גדולה.היא הניחה את הכוס על השידה ונשכבה ליד ליסה על הרצפה,בלי חשש על שמלתה הארוכה ויקרה.הן שכבו שם במשך כמה שעות,בלי להחליף מילה,עבור הזמן ליסה קמה מהרצפה והתחילה ללכת הלוך ושוב בחדר,איזבל קמה בעקבותיה וליסה חיבקה אותה."יהיה בסדר" לחשה לה איזבל והגישה לה את כוס החלב,ליסה שתתה אותו ונשכבה במיטה,ותוך זמן קצר היא שקעה בשינה ארוכה.

*ממלכת דולמן*
"אז…החיסול נעשה בהצלחה..מה עכשיו ?"שאל המלך ניקולס ולגם עוד מכוס הבירה שלו,לילי לקחה לו אותה והפילה אותה בכוונה על הרצפה "עכשיו נחכה" היא אמרה והתיישבה על כיסא המלכות שלה בעודה בוחנת את ציפורניה הארוכות
"נחכה למה?…" ניקולס שאל והתיישב לידה , היא נאנחה והביטה בפניו "נחכה שהם ישקמו את הממלכה העלובה שלהם "
"ואז? …" הוא שאל שוב ,חסר סבלנות
"ואז נמוטט אותה,והפעם לתמיד." היא אמרה בחיוך והתרווחה בכסאה ..