אריתראה פרק 6-בבית של איראן(פנטזיה)

הדיבורים נגמרו,עכשיו הגיע רגע האמת, ההצבעה.
"באמת הגיע הזמן",חשבה אריתראה.
אבל האמת היא היו לה בראש דברים חשובים יותר,למרות שגם הם קשורים לאיראן.
אם איראן היה בן תמותה רגיל,בטח הוא היה תלמיד מופרע או ילד נושר שמעשן גראס וחשיש,אלה שההורים של כולם לא רוצים שהילד שלהם יתחבר איתו,מאלה שידביקו להם את השם:"פושע",או-"הנרקומן",או שניהם יחדיו,תלוי מה היה יותר נכון.
אבל הוא היה כמו הפושעים בסרטים אמריקאים,חתיך,חמוד,אבל פושע.
החוקים בהצבעה הם שבסוף כל כינוס מגיעים להצעה לגבי מה שצריך לעשות בהמשך, יש קלפי שאליו כל אחד מכנניס פתק אחד שהוא:בעד/נגד/ניטרלי.
במקרה שמעל שלושים אחוזים הם ניטרלים,
( כמו שקרה עד עכשיו בנושא זה),עושים עוד כינוס,ועוד אחד,וחוזר חלילה.
במשך כחצי שעה בחרו כל הנוכחים את מה שהם ראו לנכון.
אריתראה הימרה שחמישים אחוז יהיו ניטרלים ולגבי השאר זה יהיה צמוד.
האמת שהיא דיי צדקה.
המז"כל הראשי של הכינוס,פרופ' אומברג,נעמד על בימת הנאומים,אומברג תמיד גרם לאריתראה לצחקק,הוא היה בשנות החמישים לחייו,הוא גבוהה ורזה,כמעט שחיף,היה לו שער בלונדיני לשעבר,אף נשרי,עיניים כחולות,ומשקפים עגולות ממסגרת ברזל דקה.
אומברג סידר את מקטרונו,כיחכך בגרונו והחל להקריא מהדף המקומט שהוציא מכיסו.
51% היו ניטרלים
24%היו נגד החמרת הזנקציות על איראן
25% היו בעד החמרת הסנקציות על איראן
"נו נו",חשבה אריתראה,"אני יכולה כבר לפתוח דוכן הימורים".
כל היושבים באולם הכינוסים,זעו באי נוחות.
הם ידעו שעכשיו הם יצטרכו לחזור בשבוע הבא באותו היום,באותה השעה ובאותו המקום בשביל עוד כינוס ועוד אחד,וחוזר חלילה.
מרוב הפעמים שאריתראה נכחה בכינוסים מעין אלו,היא כבר ידעה בעל פה את "ההודעה החשובה" שמר אומברג עומד לומר.
"נוכחים יקרים",פתח אומברג מעט בקול על מנת לגבור על קולות האנשים הנאנחים.
"הודעה חשובה,שימו לב,מאחר שתוצאות ההצבעה אינן נותנות לנו שום פתרון ממשי,נצטרך כולנו להגיע לכאן בשבוע הבא על מנת לדון בעתידינו בנושא זה,יום טוב והמשך יום נעים".
אריתראה השתעשעה במחשבה שאם אומברג לא היה נולד באי,כמו כל מז"כלי הכינוסים,הוא בטח היה בריטי מהסוג הישן שבארבע אפס אפס נעצרים לשתות תה,ותמיד יש להם מקטרת בהשג יד.
כל הנוכחים התרוממו מכיסאותיהם בקולניות רבה,אריתראה הציצה בשעונה,18:00,היא ביזבזה על האספה החסרת תועלת הזו ארבע שעות!
במקום רגיל כנראה היה מעט לחץ ביציאה,או תור במעליות,אבל כאן לא היה צורך בזה.
כל הנוכחים מלבד אריתראה ואיראן נעמדו,אחזו בתליון התלוי להם על הצוואר,ונעלמו.
רק בעזרת התליון הם יכלו להגיע מכל מקום בכדור הארץ אל האי,ולהפך.
אריתראה ואיראן הביטו זה בזו.
"שנלך למרפסת?",שאל איראן
"אין צורך,בוא נלך מפה כבר,כואב לי הראש"
איראן ואריתראה קרבו אחת אל השני והצמידו את קצות תליוניהם אחד אל השני.
אריתראה אהבה לראות את תליון המטאל שלה ואת תליון האורניום של איראן משתקפים זה בזה.
כשנגעו התליונים אחד בשני,נעלמו השניים,וכעבור רגע כבר היו בביתו של איראן,שאיך לא,תהיה בטהרן,בירת איראן כמובן.
זה היה הפעם הראשונה בעשרת השנים שבהם מילאה את תפקידה כמדינה,שהיא הייתה בביתו של איראן.
הם תמיד היו מיודדים,אבל גם תמיד היו יחסי ריחוק,פער מעמדות,איראן היה חזק יותר והוא זה שתכל'ס מחליט.
תמיד היו ביניהם חיוכים והינהונים של שלום,אבל הם אף פעם לא ניהלו שיחה אישית,ובטח שאיראן אף פעם לא ביקש ממנה משהו שהוא יותר מ:"סליחה,אפשר לעבור?",או-"תוכלי להעביר לי בבקשה את בקבוק המים?".
זה למה אריתראה הייתה מעט לחוצה מהשינוי הקיצוני במצב,אבל מצד שני היא ידעה,שאם היא יכוחה ליזור לאיראן במשהוא גדול,איראן יצטרך לעזור לה במשהוא גדול,ולא היה חסר לה דברים שהיא הייתה צריכה בהם עזרה.
הבית של איראן היה על ראש גורד שחקים במרכז טהרן.הבית שלו היה עצום,שני מפלסים,אבל כל מפלס בגודל של מגרש חנייה למאתיים מכוניות.
הבית של איראן עוצב היטב,בסיגנון מודרני יוקרתי.
איראן הניח לה לעכל את מראה ביתו במשך כמה רגעים,ואז אמר:"ברוכה הבאה לביתי הקט והצנוע"
"עלק קט וצנוע",מילמלה אריתראה.
"אמרת משהו?"-שאל איראן.
"לא כלום",ענתה לו אריתראה.
"אם כך בואי אחרי"
איראן הוביל אותה לחדר שירותים מפואר שהצבע השולט בו לבן,ורק אחרי שסגר את הדלת,ופתח את הברז,הוא החל לדבר.
המשך יבוא…
הערה:אשמח מאוד מאוד שתחוו את דעתכם,בין אם החא רעה ובין אם היא טובה.
זכרו:ביקורת היא דבר בונה!