אריתראה-פרק 1-איחור.(פנטזיה)

אריתראה הידקה את הסוודר האפור אל גופה באצבעותיה הדקות והארוכות.הרוח הייתה חזקה,ולהצטנן ממש לא היה חלק מהתכניות שלה.
השתבשו לה מספיק תכניות בזמן האחרון.
והיא לא מאלה שמגיבים לשיבושים בשלוות נפש.
נעלי העקב השחורות שלה נקשו על מדרכת האבן,ושערה השחור והמתולתל התבדר ברוח.
היא חייבת להגיע בזמן לכינוס,אחרת הרבה דברים ירדו לטמיון.
והיא במילא לא במצב טוב,לאחר התקריות האחרונות ידה כבר לא על העליונה,והיא לא מורגלת בכך.
יש לה עוצמה רבה,-ואם היא לא הטופ או הבסט-אז היא לוזרית.
והיא לא מוכנה להיות לוזרית.
אז היא הולכת במהירות,כמעט בריצה,ונעליה נוקשות,וראשה טרוד במחשבות.
במחשבות על התקריות האחרונות.
קודם קולומביה ניצחה אותה בדו קרב,
ואז יזראל הצליח לגנוב ממנה בשיעור טלקינזיסציה את תליון המטאל שלה.
ולא רק זה-קורסיקה ויוון לא הפסיקו לרדת עליה על מה שקרה בשיעור מדעי המוח והמחשבה-כשתרגלו כיצד לשים חומות על המחשבות,וכיצד לפרוץ אותן,לוב היה הבן זוג שלה לתרגיל,היא כמעט אף פעם לא דיברה איתו,והזיכרון היחיד שלה ממנו הוא שהיא ויזראל,כשהיו בני שש לקחו לו-בלי ששם לב- את תליון הסנפריון בחצר הורדים של ארמון דרדראנה,ואז הוא חיפש אותו שעות והיא ויזראל החביאו אותו ברפת איפה שהאוכל של הפרות,כשאבא של לוב שמע שהוא איבד את הטליון שלו הוא אסר עליו לאכול עד שימצא אותו,ואחרי שימצא אותו לא נתן לו לצאת מהחדר למשך חצי שנה,מלבד לבית הספר.אחרי שהיא ויזראל החביאו אותו,איכשהו היא והוא רבו והלכו מכות והיא אמרה:"יזראל אי!תפסיק!"-ובכתה.,וכמובן שכשהיא נזכרה בזה היא שכחה להרים את החומות ולוב ראה את זה וחטף עצבים,וכשמאסטר רינגולוס שאל אותו מה קרה,הוא סיפר את זה בפרטי פרטים מול כל הכיתה- וכשעברה לידן בנסדרון יוון לחשה לה בנבזיות:"יזראל,אי!,תפסיק!".וקורסיקה ציחקקה.
אמנם לכל אחד מהתקריות הללו יש לה תרוץ,אבל היא שונאת אנשים שמתרצים תירוצים במקום לקחת אחריות על מעשיהם,לכן היא לקחה אחריות על מעשיה באופן מלא,ובכל זאת,יהיו כאלו שיגידו שהיא החמירה עם עצמה יתר על המידה.
אריתראה זרקה מבט אל שעון הקריסטל שלה,לא טוב,בדיוק עכשיו היא צריכה להיות שם.
והאנשים שם דייקנים,ושונאי מאחרים מושבעים.
היא תאחר בכשתי דקות,אבל די בזה כדי שתקבל מבטים עוינים.
ואז החל טפטוף קל,והיא הזעיפה את פניה,יותר משהיא שונאת את זה זהיא תאחר,היא שונאת את זה שהיא תאחר ותגיע רטובה עם שער מקורזל מגשם והרוח החזקה,אבל אין שום בררה אחרת כרגע,והיא יודעת את זה.
היא נכנסת אל המבנה המפואר בהליכה המהירה ביותר שהיא יכולה ללכת,אבל לא בריצה,אסור לרוץ,אחרת היא תתנשף,ומה שיותר גרוע מלהגיע באיחור,רטובה ומדובללת,זה להגיע באיחור רטובה,מדובללת ומתנשפת,
השומר בשער אפילו לא מבקש את הפליסריה שלה,היא מוכרת כאן.
היא עובר על פני המסדרונות המפוארים במהירות שרק מי שמורגל במקום יכול לעשות זאת,ומגיעה אל המעליות,היא מקישה במסך קומה 48,והוא בתמורה משיב לה שעליה לעלות במעלית A2 שכבר נפתחה לכבודה.
היא ממתינה לא יותר מחצי דקה במעלית השקופה,ולמרות שהיא כמעט בת בית כאן,זה עדיין גורם לה בחילה,"נהדר"-היא חושבת לעצמה-"גם מאחרת,גם רטובה,גם מדובללת,וגם עם בחילה,אין יותר נפלא מזה".
נשמע צליל מעודן של פעמון והמעלית נפתחת,
"קומה 48"-אומרת האישה של המעלית בקול אוטומטי וקר.
אריתראה יוצאת במהירות,והיא צריכה להתאפק כדי לא לרוץ.
היא פונה פעמים שמאלה במסדרון,ונכנסת אל חדר הכינוסים.
היא לוחצת על ידית העץ המגולפת בצורת ראש של אריה,ללא ספר עבודה של גרמניה,ופותחת את הדלת,
בבת אחת כעשרים זוגות עיניים הורמו אליה,והאישה שמקומה בראש השולחן הזעיפה פנים באומרה,"אנחנו נתעלם מהאיחור המחפיר שלך בשלב זה,על מנת שלא לגרום נזק לסדר הטוב,לפני שאת הולכת ברצוני לדבר איתך,ואני מאוד מקווה בשבילך שיש לך סיבה מספקת לאיחור הזה".
"נהדר",היא חשבה לעצמה,"לא יכולתי לבקש לעצמי כניסה אחרת".