ארבע אחיות

הקדמה

היא בת עשר שנים, והיא מתכווצת במיטתה כשהיא שומעת את הוריה צועקים ומתווכחים, שוב – כמו בכל לילה.
עכשיו היא בת עשר וחצי, והולכת לאמא שלה. אמא שלה מביטה בעיניה במבט אוהב אבל שונה. כאילו לא היא זאת שאמא הכי אוהבת.
דמעות מנצנצות בעיניה, אבל היא מבליגה והולכת אל אחיותיה.
עכשיו היא בת אחת עשרה. עכשיו כבר לא בוקעות צעקות מחדר ההורים, אלא שקט כבד, אבל היא יודעת שהשקט הזה לא מסמל שלום.
עכשיו היא בת אחת עשרה ושני חודשים.
אמא שלה תופסת ביד שני ארגזים, ובמבט שבור אבל נחוש היא צועדת לכיוון הדלת. היא קוראת לאמא שלה: "מתי תחזרי, אמא?" אבל אמא מסתובבת לכיוונה, מתחילה להתייפח, צועקת בלי לשים לב על כל דבר, ואז היא יוצאת וטורקת את הדלת…

פרק 1

סקרלט בת הארבע עשרה התעוררה שטופת זיעה. "שוב הסיוט הזה," מלמלה לעצמה בעייפות. מלפני כמה חודשים חוזר החלום הזה כמעט בכל לילה. מהיום שבו אמה הסתלקה לעיר אחרת היא היתה שבורה, עצובה ומוטרדת, אבל בזמן האחרון התחיל הדבר להציק לה במיוחד.
היא הביטה בשעונה; השעה היתה ארבע בבוקר.
היא ידעה – כמו בכל לילה – שלא תצליח להירדם שוב, אז יצאה חרש מהבית שלה, ורצתה לעשות את ההליכה הבוקרית שלה: מתחילים מהשביל שבצד שמאל; ממשיכים לכיוון הבית הנטוש; פונים שמאלה לכיוון בית נאה ומשופץ; הולכים ליד גן שעשועים קטן; יורדים ירידה קצת תלולה, וכך מגיעים הביתה.
אבל עכשיו סקרלט הרגישה… עייפה מדי.
היא הניחה את ראשה על הדשא שבחצר הקטנה של הבית שלה, ו…
"סקרלט?" שאל מישהו בלחש.
סקרלט סובבה את ראשה בהפתעה לכיוון מקור הקול – זה היה פרצוף חיוור בלתי מוכר.
"אממ, כן, כלומר – זו אני," מלמלה סקרלט.
"היי," אמר בנימוס, "אני אדמונד. אני חדש כאן בשכונה, רוצה לצאת איתי לסיור?"
"א – אוקיי," אמרה סקרלט, "אבל איך ידעת איך קוראים לי?"
"אה…" המהם הנער, "אבא שלי הוא המורה שלך להיסטוריה…"
סקרלט זינקה ממקומה. "מר הל הוא אבא שלך?!"
"כן."
"אהה…"
היה רגע של שתיקה מביכה, ואז הציע אדמונד: "אז בואי, נצא לטייל קצת. כבר כמעט חמש וחצי, ואני צריך לחזור הביתה בשבע."
"בסדר," סקרלט ניערה את מכנסיה מהדשא שנדבק אליהם, "ובדרך גם תראה לי את הבית שלך."
הם הלכו זה לצד זו, תוהים מה לומר.
"למה היית ערה כל כך מוקדם?" שאל אדמונד.
"אני לא ממש רוצה לספר."
"אני לא אספר. לאף אחד."
איכשהו, העיניים של אדמונד הראו דבר אחד ברור: 'אני דובר אמת'. אבל עדיין, סקרלט לא רצתה שהוא יחשוב שהיא נגררת אחריו ומסכימה לכל מה שהוא רוצה.
"מצטערת."
"טוב."
היתה עוד שתיקה. ואז אמרה סקרלט, בעליזות מזוייפת:
"איזה יום יפה היום, הא?…"
אדמונד צחק. "אם את רוצה להפר את השקט את יכולה לדבר על דבר מעניין יותר!"
סקרלט הסמיקה. היא לא הרגישה בנוח בנוכחות של אדמונד הזה לידה.
"דרך אגב… אבא שלי אמר לי שהציונים שלך בהיסטוריה – "
"אז בגלל זה רצית לטייל איתי!" קראה סקרלט והדפה אותו ממנה. "כבר חשבתי…" וקולה דעך.
הוא הספיק רק למחות ולהצביע על בית עם קירות כחולים, לפני שסקרלט הסתלקה.
היא נכנסה חרש לבית שלה, ישבה במיטה שלה ואז מישהו פתח את הדלת.
"היילי!" חייכה סקרלט ופתחה את זרועותיה לתינוקת שצעדה לעברה בשמלה פרחונית ובחיוך קורן.
"אה – סקרלֶה, שלום!" אמרה הקטנה.
"שלום, היילי," אמרה סקרלט. "למה התעוררת?"
"כי שמעתי תנרֵגול קורא," אמרה היילי הקטנה ברצינות גמורה.
"כמה פעמים צריך להגיד לך," אמרה סקרלט והניפה את היילי, "שהתרנגול הזה שייך לחווה שנמצאת בעמק שלידינו, והוא בכלל לא קורא בגלל שבוקר?"
היילי עטתה ארשת מהורהרת על פניה, וסקרלט צחקה.
"את רוצה להמשיך לישון?" שאלה סקרלט, "יש לך עוד כמעט שעה."
"אני רוצה לטייל."
"לא עכשיו, חמודה… כשאבא יקום."
"אבל אני רוצה!"
"אם אבא יקום ויראה ששתינו לא פה, הוא ייבהל נורא."
היילי חייכה ושיחקה בשערה הקצר הבלונדיני. ואז הפתיעה את סקרלט בשאלה:
"מה זה אמא?"
"מה – מה זאת אומרת?"
"הילדים בגן שלי אומרים שאמא שלהם מבשלת להם אוכל טעים כמו נקניקיות, אז שאלתי אותם אם אמא זה סקרלט והם צחקו עלי."
סקרלט נשמה עמוק. בתור האחות הגדולה, היא התרגשה שהיילי חושבת שהיא כמו אמא…
"סקרלט!" אמרה היילי וניערה אותה מהרהוריה.
"אה. אמא זה כמו אבא רק שהוא בת… הבנת?"
"אז איזה כיף לנו! לכולם יש אבא בת ורק לנו יש אבא בן!" צהלה היילי.
"לא…" נאנחה סקרלט, "לרוב הילדים יש גם אמא וגם אבא."
"אז איפה אמא שלנו? היא הלכה לעבודה למלא מלא זמן?"
"היא הלכה למקום – "
הטלפון צלצל וגאל את סקרלט. "הלו?"
קול נשי רך גרם ללבה של סקרלט לקפוץ. איזה צירוף מקרים.
"זו את, סקרלט?"
"אמא?" שאלה סקרלט בקול חנוק.
"כן, סקרלי."
עכשיו כבר לא יכלה סקרלט להתאפק; דמעות זלגו ברחש קל על לחייה.
"סקרלי, את שם?"
"כ – כן, אמא."
"את יודעת שמאוד התגעגעתי?" אמרה האמא בקול שהסגיר לסקרלט את העובדה שגם היא על סף בכי.
"גם אני, אמא." היא כל כך התרגשה להגיד את המילה הזאת. אני גדולה, נזפה בעצמה, אני לא צריכה להתנהג כל כך בילדותיות, אבל…
"אוי, אמא! אמא, למה הלכת?"
מעברו השני של הקו נשמעה שתיקה, ואז:
"את לא תביני. את טובה ותמימה מדי, סקרלי…"
בשלב הזה סקרלט הצליחה יותר במאמציה להרצין. "תמיד אמרת לי את זה."
"מה לעשות, זה נכון!" אמה של סקרלט חצי צחקה, וחצי בכתה.
סקרלט אמרה: "אולי תחליטי לחזור? אנחנו לא נחשוב שהיית פזיזה, או – או פחדנית, ואני מדברת גם בשם אבא!"
"אוי, סקרלי… את לא יודעת כמה אני מצטערת, חמודה שלי."
סקרלט הרגישה כאילו עוד שניה והיא תפרוץ בבכי היסטרי. "אמ – אמא, אבל – אוף! למה המשפחה שלנו לא יכלה להיות משפחה רגילה, עם… עם אמא והכל, ו… אוף!"
היא רצתה לטרוק את השפופרת על כנה, אבל הרגישה כאילו התאבנה.
"סקרלט? את עדיין על הקו, נכון?"
"אני כבר לא בטוחה…" מלמלה סקרלט, ואז הגבירה את קולה: "אני כבר לא בטוחה בכלום יותר! את יודעת איך זה לחיות בלי אמא?! אני… בא לי ל… – "
"סקרלוש!" היה לה קול רך ומלטף. אוף, חשבה סקרלט – למה היא עזבה?
"אמא. אמא. אמא."
"מה?"
"סתם, אני פשוט אוהבת להגיד את המילה הזאת, דבר שאני לא יכולה לעשות בגללך!"
"תראי," אמרה אמה בקול שקול אך רועד, "אני לא אוהבת להאשים, אבל – "
"שלא תעזי להגיד שזה בגלל אבא!" איימה סקרלט בהרגשה רצחנית, "הוא לא עזב את הבית, נכון? הוא לא נטש אותנו ל – "
"אני חושבת שכדאי שנדבר בזמן אחר," אמרה אמה בהיגיון.
"בשמחה!" סקרלט, רועדת ומתנשפת, טרקה את השפופרת.
מלודי התעוררה מהטריקה ומהצעקות.
"מה קרה?" שאלה בישנוניות.
"שום דבר מיוחד!" צרחה סקרלט.
מלודי התעוררה באחת. היה מפחיד לראות את אחותה האחראית, השקטה והביישנית במצב כזה.
"סקרלט," אמרה והניחה יד עד כתפה של סקרלט, "את יכולה לספר לי. שכחת שארבעתנו מספרות הכל זו לזו?"
לסקרלט היו אלף ואחת תשובות זועמות, אבל היא הכריחה את עצמה לשתוק – דבר שראוי לשבח.
"יופי. את כבר נרגעת." סקרלט חשדה לא אחת שמלודי היתה פסיכולוגית בגלגול הקודם שלה.
מלודי עזבה את סקרלט כדי לקחת ארוחת בוקר קצרה, וזה היה דבר שיכלה לעשות רק בחופש, אחרת תאחר לבית הספר. דווקא זו היתה הסיבה שבגללה אהבה את החופש הגדול.
אן קיפצה במורד המדרגות, רגליה עטופות בנעלי בית צמריריות סגולות שסקרלט תפרה לה לפני חצי שנה. היא דווקא נראתה עירנית מאוד. היא ניגשה אל סקרלט, ולחשה באוזנה בדרמטיות: "שמעתי אני את אשר קרה…"
"כל הכבוד לך," מלמלה סקרלט בקרירות. נראה שהיא הולכת להיות רכילות היום בביתה – אם לא בשכונה כולה. אוי לא – חשבה – רק שהאדמונד הזה לא שמע… יהיו לה בושות בשיעורי ההיסטוריה…
עכשיו גם אבא הגיע: לבוש בחליפה כהה ועניבה. זה היה הלבוש הקבוע שלו לעבודה, כי הוא עבד בתור מנהל מפעל, מפעל של גלידות (אכן, כרס קטנה בלטה בחליפה הצרה).
"היי, אבא," אמרה סקרלט בחיוך מאולץ.
"שלום, חמודות," הוא התנהג בפיזור, כמו תמיד.
"אוף," התלוננה היילי, "למה לכולם יש חופש ורק לך אין? אתה צריך לעשות פָפגינה!"
"מה זה פפגינה?" תמהה מלודי.
"אני יודעת," אמרה בעליונות אן, שהתברכה בדמיון עשיר. "היילי, התכוונת ל'הפגנה'?"
"כן!"
"מאיפה את יודעת בכלל מה זה?" גיחך האב.
"בגן שלי ילד אמר שהוא רוצה לעשות פפגנה, כלומר – הפגנה, כדי שיתנו לו לאכול חמישים פיצות ביום."
"חכמה קטנה שלי," אמר האבא בחיבה מובהקת. "אז להתראות! היום אמורים להגיע עוד כמה קילו של גלידת ריבת חלב ושוקולד, המבוקשת מכולן."
"בהצלחה!" אמרו מלודי ואן בעליצות.
"אין בעד מה. כלומר, תודה…" הוא בהחלט היה מפוזר. "ביי!"
הדלת נסגרה ושוב, כמו בכל יום של החופש עד עכשיו (היה זה השבוע השני לחופש) נשארו ארבע האחיות לבדן בבית.
הם עשו הצבעה, והמשחק שכולם רצו היה 'סטרטגו', שזה משחק לשני משתתפים בלבד.
"משלוש יוצאת יָ…דִי!" קראו שלוש הגדולות, והתברר שהשתיים שישחקו הן אן ומלודי ("הו!" אמרה אן בעלת הדמיון בהבעה מופרזת של אושר, "זה היה הדבר אשר תמיד ביקשתיו! אינך מסוגלת לדמיין – " וכאן קטעה אותה מלודי ההגיונית והשקולה שאמרה – בהיגיון רב – "שתקי כבר.").
אז היילי הקטנה וזהובת השיער הלכה לשחק בבובות כברבי שלה, וסקרלט מצאה את עצמה חסרת מעש.
"אני יוצאת לטייל," הפטירה לעברן ויצאה לגינה מהר, בטרם תבקש גם היילי לבוא איתה.
היא צעדה במהירות, כשבראשה עובר הקול הרך של אמה שהשתדלה להדוף, המילים של מלודי "הפסיכולוגית" שגרמו לה להירגע, את אביה, יוצא מהבית כמו תמיד, בלי אפילו לחשוב שהיא כל כך היתה רוצה הורה לידה, ואת כולם יחד – חסרי דאגות.
לפעמים חשבה, שאולי עדיף היה אילו אמה היתה מתה ממחלה או משהו כזה, ולא פשוט תעזוב אותה, תזנח אותה.
לפתע גילתה שהיא עומדת מול הבית שמוקדם בבוקר (שעכשיו נראה לה כמו אתמול) הראה לה אדמונד.
"אני חייבת להתנצל!" דרשה בפני עצמה. "אני ממש מביישת את משפחתי! איך יכולתי לברוח? מה הוא כבר אמר?…"
ואז, בצעד אמיץ אחד, מצאה את עצמה עומדת מול אדמונד המופתע.