ארבעת העונות- פרק 1

"גל ענק מתקרב לחוף" הודיע שדרן הרדיו במחשב הנייד של איזבל. "כל התושבים צריכים לפנות את בתיהם בעת ש-" "מה קרה? למה יש כאלה ריבועים שחור לבן על המסך?" שאלה סטפני. "נראה לי שהגל שטף את המצלמות.." ענתה לה קייטי. "זאת אומרת, שהגל הענק זה צונאמי?" שאלתי. "נראה לי שכן, יש לך הסבר אחר?" איזבל ענתה לי.
אני מניחה שקצת ניסיתם להבין מה קורה, אז אני אסביר בקצרה. אני ואיזבל חברות הכי טובות מגיל 4 או 5, ההורים שלנו בנו לנו בית עץ עם שתי נדנדות לי ולאיזבל. בגיל 7 בערך סטפני וקייטי הגיעו לשכונה, הפכנו להיות כמו חבורה כזאת ובנינו גם להם נדנדות בבית עץ, כי מאז הוא הפך להיות מקום המפגש הקבוע שלנו וקראנו לו "בית ארבעת העונות" כי כל אחת מאיתנו אוהבת עונה אחרת. אני- חורף, איזבל- קיץ, קייטי- אביב, וסטפני- חורף. אני אסביר איך כל אחת נראית תוך כדי הסיפור.
"אנחנו חייבות לעשות משהו! ההורים שלנו בכלל יודעים על זה?אם ננסה להגיע אליהם ניסחף כולנו בצונאמי" אמרתי בקול מפוחד. לפעמים יש גלים קטנים שיוצרים שיטפון, אבל לא כזה ששוטף לגמרי את שדרני הטלויזיה, ואם כן- מביאים מיד מצלמה חדשה ואף פעם אין ריבועים שחור לבן על המסך.
"הי, חשבתי שהבית עץ בנוי בצורה שאפשר להטיס אותו לא? אם נבנה מנוע יהיה אפשר ל-" "חח.. סטפני, לפעמים את כל כך מוזרה שזה מפחיד אותי, להטיס את הבית עץ? בואו נרוץ לבית שיש בו מקלט אטום למים ונחכה שזה יעבור" אמרתי. רגע אחד, מה קורה פה? הרגשתי דחיפה קטנה ויש לי בחילה. מה אני עושה בתוך העץ? איך יש פה מנוע פתאום? ומה זה הבורג המוזר הזה שאני מחזיקה ביד? אני מסתכלת בשעון- עכשיו 2 ? לפני רגע היה אחד ורבע! משהו מאוד, אבל מאוד מוזר קורה פה! "מתכוננים להמראה!" נשמע קולה של איזבל מבית העץ. עליתי למעלה, היו כמה דברים שונים. למשל, היה הגה, ומהחלון ראיתי כנפיים של מטוס. ראיתי מהחלון גם שיטפון שמתקרב אלינו לאט לאט, חייבים להציל את ההורים שלנו!
"חזרתי! והבאתי את התיק עזרה ראשונה, אפשר להמריא!" קראה סטפני. סטפני בת 12 ושלושה חודשים, יש לה שיער שחור ופוני בובה. העיניים שלה ירוקות- מהממות! והעור שלה לבן חוץ מאדמומיות בלחיים. היא נמוכה ואוהבת לשיר(כמוני). היא גם לומדת משהו מוזר שקוראים לו "רפואה לקטינים" ובגלל זה היא הביאה את התיק עזרה ראשונה שלה ולא מישהי אחרת, כי לאף אחת אחרת אין תיק כזה…
"מה עם ההורים שלנו?" שאלתי בחשש. "אז לאן אנחנו טסות עכשיו? לשמים?" הקניטה אותי קייטי.
קייטי בת 11 ו11 חודשים, הכי קטנה מבינינו אבל אפשר לחשוב הפוך כי היא הכי גבוהה מבינינו. היא רזה ויש לה שיער בלונדיני ארוך ועיניים חלומיות בצבע כחול. היא אוהבת לצייר ומציירת מדהים- שתי טיפות מים מהמקור. ויש לה נמשים על האף ומתחת לעיניים. אני וקייטי כל הזמן מקניטות אחת את השנייה אבל אם היו שואלים אותנו, היינו עונות בפירוש שלא יכולנו להיסתדר אחת בלי השנייה.
הלכנו לעמדות הטיסה שלנו, אני, מהקומה העליונה, מכוונת את קיייטי שנוהגת בזמן שאיזבל מתקנת את המטוס ומוסיפה כל מיני שיפצורים ודברים שיוכלו לעזור לנו בטיסה בינתיים שסטפני קוראת עיתון ו- רק רגע, "סטפני?" "מה?" היא אפילו לא טורחת להיסתכל עליי. "את לא אמורה במיקרה לפקח על המנוע ולהוסיף דלק כשעומד להיגמר?" עכשיו היא הסתכלה עליי במבט מתחמק. "אהה.. אולי.. יש סיכוי ש..כן?"
"ולאן את הולכת עכשיו?" "למנוע" היא הרכינה ראש והסתירה את צחוקה. "ביחד עם העיתון?" "כן?" היא ניסתה. "לא" חטפתי לה את העיתון והיא ירדה למטה. "הגענו לעבודה של האמהות שלנו!" קראה איזבל.
איזבל בת 12 בדיוק ויש לה שיער חום בהיר וארוך ועיניים בצבע חום כהה עם ריסים ארוכים ויפים.
איזבל אמורה להיות "הטיפשה" מבינינו, והיא די כזאת, היא חיה בסרט שהיא המציאה ועושה ואומרת מה שבא לה בלי להתבייש. אבל אם אתם רוצים לדעת איך היא באמת מרגישה- בהצלחה לכם. אי אפשר לדעת את זה גם אם באמת מנסים, אפילו אם מדברים איתה ברצינות שיחה אישית- אי אפשר לדעת. היא אוהבת לרקוד ורוקדת בכל דקה פנויה, ומאוהבת במתמטיקה. לאיזבל יש אחות קטנה- טולי, בת שנה ו8 חודשים.
"אוקי, אני יוצאת לקרוא להם וכשאני אחזור תשחררו לנו חבל לעלות, ברור?" שאלתי וניסיתי להסתיר את הלחץ בקולי. "כן המפקדת!" כולן קראו ביחד באותו זמן ואז התפקעו מצחוק. "המפקדת, יש לי הערה" גיחכה איזבל. "כן, חיילת?" המשכתי כדי להרחיק את הפחד. "את לא חושבת שזו משימה מסוכנת בשביל אדם אחד ורכרוכי כמוך? זאת אומרת, אני באה איתך ולא איכפת לי מה את חושבת או לא!" "בסדר, ח י י ל ת !"
"בשבילך- מפקדת!" השיבה איזבל וצחקנו, זה טיפה שיחרר אותי. ירדנו מהבית עץ ונכנסנו לביניין, איזה טירוף! ירדתי מבית עץ מרחף בדרך להציל את האמהות שלי ושל חברות שלי מצונאמי ענק שעוד שנייה בא לפה וסוחף גם אותי! "ואם לא נצליח?" איזבל לחשה לי. "אנחנו בטוח נצליח! שלא תעזי לומר דבר כזה!" כמעט צעקתי עליה. "צודקת, צריך להאמין והכל יסתדר! אבל אם זה לא יסתדר?" הילדה הזאת לפעמים כל כך מוציאה לי את העצבים. "אין סיכוי! ותפסיקי להיות כזאת פחדנית! הצלחנו לבנות מטוס מבית עץ תוך פחות משעה אז בטוח נצליח גם את זה!" "הנה הם! אמרתי להם לחכות ליד התחנה! בואי מהר!" איזבל קראה ושתינו נשמנו לרווחה ורצנו אליהן. "אמא! איך אני שמחה לראות אותך!" חיבקתי אותה הכי חזק שיכולתי. איזבל חיבקה את אימא שלה וחזרנו לבית עץ. עלינו בחבל לתוך המטוס והרגשתי הקלה עצומה.
"כבר היה לנו חשש שלא תחזרו!" סטפני עוד רגע בכתה. "כן, תכננו לעשות מסיבות וכאלה אבל באתם, אז…" "הי, אל תדברי ככה!" אמא של קייטי נכנסה. "אמא! איך פחדתי לא לראות אותך!"
"אנחנו באויר, אם לא שמתם לב" איזבל התחילה להיות מדריכת טיולים. "אפשר לראות את הצונאמי מלמעלה, הכל כחול-תכלת-טורקיז ובאמצע יש גגות של בתים וכל מיני רהיטים שצפים ו-" "כן, אנחנו יכולים לראות בעצמנו, אנחנו לא עיוורים או משהו כזה…" סטפני קטעה אותה.
"אוף, משעמם לי! טוב, אני יורדת למטה לראות מה קורה עם המנוע" איזבל אמרה בהחלטיות. "תהני" אמרתי לה בנימה של זהאמורלענייןאותנו? "ותזהרי, כי צריך לעבור מבחוץ ואז לקפוץ ויש פה רוחות אז תחזיקי חזק!" קייטי השתמשה בנימת אלתצאימהביתכייורדגשםותמידתקשיביליכיאניצודקת.
איזבל ירדה ואחרי כמה זמן צעקה לנו שהכל בסדר ועלתה אבל כשהיא עלתה- "אההההההה!" היא החליקה וכל הרגל שלה והעץ שהיא החליקה עליו התמלאו בדם. הפצע שלה בצבע אדום וסגול וכחול ואני עוד שניה מתעלפת. "סטפני!" המילה היחידה שהצלחתי לפלוט והיא רצה להביא את התיק לעזרה ראשונה בינתיים שאני, קייטי, והאימהות שלנו עזרנו לאיזבל לעלות חזרה לבית עץ. סטפני התתחילה לטפל באיזבל ואני נהגתי כי קייטי הלכה לשירותים. "אוי, הברקס נפל!" קראתי וסטפני הייתה היחידה שלא הבינה "איזבל בנתה את הברקס בצורה שהוא נמצא בתוך חור וצריך ללחוץ עליו אבל הוא נתקע התוך החור!" הסברתי לה. קייטי יצאה מהשירותים והתחילה למשוך את הברקס החוצה אבל היד שלה נתקעה בפנים וכשהיא הוציאה אותה היא יצאה בזווית עקומה שעיקמה אותה לגמרי. "אוי לא" נלחצה אמא של קייטי. "מה דעתכן שאתן תעלו לכוון אותי ואנחנו נעזור לקייטי?" הצעתי לאמא שלי. האימהות שלנו עלו וסטפני רצה לקייטי. "עיקמת את היד, לעזור לך יהיה יותר מהר מאשר לעזור לאיזבל אז אני אחבוש אותך קודם. איזבל?" סטפני הסתכלה עליה מחכה להסכמתה. "בסדר, איה, אני חושבת ש-, איה, שאני אסתדר עד שתגמ-, איההה!, עד שתגמרי עם קייטי" התשובה לא הייתה כל כך אמינה אבל סטפני התחילה לטפל בקייטי עוד לפני שאיזבל סיימה לדבר.
יואו, זה מה זה קשה לכוון את ההגה הזה! "זהו! עכשיו נשאר רק לחבוש ואני חוזרת לאיזבל!" קראה סטפני כאילו כולם מסתכלות על מה שהיא עושה. אני מרגישה כאילו המטוס נוטה טיפה שמאלה אבל אני לא מצליחה להזיז אותו ימינה! "אוי לא! בלה נופלת!" איזבל צעקה.
בלה זאת אחותי הקטנה, היא בת שנה וחודשיים ויש לה שיער ג'ינג'י . היא החברה הכי טובה של טולי, אחות של איזבל, או שהם סתם משחקות ביחד כל הזמן… אני אוהבת את בלה יותר מכל דבר בעולם!!!
"בלה? אחותי?" שאלתי והסתכלתי לכיוון של המגלשה- בלה עמדה להתגלש לאויר. איזבל זחלה לכיוון שלה וקראה לה אבל בלה לא שמה לב. "לא! איזבל! זה מסוכן לרגל שלך!" סטפני ניסתה לעצור בעדה אבל הייתה עסוקה בקייטי. "כולכן עסוקות, את מעדיפה שהיא תיפול?" איזבל הכשילה את סטפני וסטפני התחילה לבכות. "זה יותר מידי דומה לסיוט!" איזבל תפסה את בלה וניסתה למשוך אותה, אבל היא רק נפלה עוד יותר ואיזבל כמעט החליקה למטה אבל עזבתי את ההגה ומשכתי אותה בינתיים שסטפני עזבה את קייטי ותפסה את ההגה וקייטי סתם ישבה במקום והתפללה שאף אחד לא יפול. הצלחתי להוציא את איזבל, חיבקתי את בלה וקיבלתי מכה חזקה בראש כי הרמתי אותו יותר מידי ונתקעתי בגג של המגלשה. יאו, איזה חיים מטורפים.. "אני עולה להורים שלנו, אני אכוון את סטפני, למרות שאני חושבת שכבר אין לאן לכוון כי העבודה של האבות שלנו רחוקה מידי…" אמרתי ועליתי. "לא, את תכווני אותי, סטפני עסוקה מידי עם קייטי" סטפני הסתכלה על איזבל במבט חושש. "אני לא אזיז את הרגל יותר מידי, אל תדאגי!" הגעתי לאמהות שלנו והרגשתי מיד יותר נעים, אני לא יודעת למה, אבל לכולם היה מרוח חיוך על הפרצוף. "מה קרה לך בראש?" אמא שלי הפרה את הדממה. "אה, זה? זה כלום!" אמרתי בקול מחשיד- אני לא יודעת לשחק. אבל אמא שלי קנתה את זה. "אם את אומרת.." או שאולי לא?… "אתם רוצות משהו לאכול?" שאלתי. "לא, תודה" ענתה אמא של סטפני. הלכתי לצד השני והתחלתי לכוון את איזבל. פתאום נשמעו שלוש צעקות מלמטה. הסתכלתי על האמהות שלנו וניסיתי להרגיע. "זה בטח ג'וק, זה כל הזמן קורה" אמרתי בקול מפוחד. ירדתי למטה וראיתי את איזבל וסטפני מסתכלות על הצד הפתוח בבית עץ עם פה פתוח עד שהפרתי את הדממה. "מממה.. קקרה?" איזבל הייתה כל כך בהלם שכמעט נתקענו בענן. "הההההמטטטוס נטה ההצידה ווווהיא היא נפלה" סטפני אמרה ולחשה את המילה האחרונה. "ללא, זה בלתי אפשרי! עוד רגע קייטי תעלה ותגיד שהיא הצליחה להחזיק במשהו, נכון?" אבל לא היה נראה שזה עודד אותן. "שלום, למה אתן כל כך בהלם? ואיפה קייטי?" אמא של קייטי ירדה למטה. "ג'וק, היה.. שם" איזבל הצביעה לכיוון הצד הפתוח של הבית עץ ונישארה בהלם- זה כנראה סיפק את אמא של קייטי. "ואיפה הבת שלי?" איזבל התעשתה."מה? קייטי? היא הלכה להקיא בשירותים" "טוב, תגידו לה שאני צריכה לדבר איתה דחוף כשהיא תצא ושמסרתי לה שאתם חבורת פסיכיות! הבהלתן אותנו עד מוות עם הצרחות האלה!" היא עלתה והשאירה אותנו להתמודד עם האמת. "היא כבר לא תעלה, נכון?" איזבל וסטפני הנידו את ראשן בשלילה. "ואם אני אצבוט את עצמי אני לא אתעורר ואגלה שזה סיוט, נכון?" כמעט בכיתי כשאיזבל וסטפני הנידו שוב בשלילה. "אז אני עעולה לכוון אותך, איז" אמרתי וניגבתי את הדמעות מעיני. עליתי וראיתי את האמהות שלנו צוחקות מכמה שהן פחדו עלינו רק בגלל ג'וק קטן ולא מזיק שנפל. כינוי נחמד לקייטי- ג'וק. יבוא הרגע שנספר להם מה קרה, אבל זה לא עכשיו, לא אני. אני לא מסוגלת לעשות את זה- להסתכל להן בעיניים ולומר את זה. הלכתי לכוון את איזבל והאמהות שלנו ירדו למטה. מה זה? אני רואה איזה מטוס מוזר בצורה מוזרה שאני לא מבינה מהו.. רגע, זה- "איזבל! יש פה חללית! איזבל?" היא לא ענתה לי והתחלתי לחשוש כי המטוס התחיל לנטות- היא עזבה את ההגה. פתאום החללית נפתחה ויצא ממנה מין משהו מוזר שנראה כמו- רובה? הרובה ירה כדור ולפני שהבנתי מה קורה- נפלתי. נפלתי על הפתח של הירידה למטה ובשניות האחרונות שבהן החושים שלי תפקדו הספקתי לראות את איזבל שוכבת על ההגה מתה מכאבים ולשמוע את סטפני צורחת "אמא! תחזיקי לי את היד! לא! אהההההההה!!!"
ומתתי.