אראה לי אהבה (בבקשה תיכנסו:)

פרק שני- בלתי יאומן

"נתראה בעד כמה שבועות כנראה." אמרה ג'ורג'יה, היא עמדה מחוץ למכונית של גייב ומכתה את דמעותיה לפני שיהרסו את האיפור שלה.
"כן…" מלמלתי מנסה לא להישאב אל תוך הבכי, כמה שבועות הן כלום ואחריהם בטוח שגייב יצליח להוכיח איך שהוא שאשטון לא אשם ואני אוכל לחזור לחיי הקודמים.
"להתראות." אמרה ג'ורג'יה כשגייב התחיל להתניעה את המכונית.
"להתראות." השבתי מבטיה בה מתרחקת דרך מראת הצד.
כל כוח הרצון שלי נידרש כדי לא לפרוץ בבכי באותו הרגע במכונית. כלומר ג'ורג'יה ואני מכירות נצח, אבתי את החיים שלי בבית ולמרות שלא הייתי מלכת הכיתה או משהו היו לי חברים ממש טובים… לחשוב שפתאום כמו כלום אני צריכה לעזוב את הכל, בגלל משהו שיכול להיות שאפילו לא קרה.
הבטתי בגייב מזווית עיני, הוא היה כל כך שקט מאז יום המשפט, כל כך שקט עכשיו במכונית וזה לא התאים לו. גייב תמיד היה פטפטן היסטרי הוא היה יכול לדבר על כל דבר, לצחוק על כל דבר. אבל עכשיו, הוא בקושי הוציא מילה מפיו.
כשלא יכולתי לסבול יותר את השתיקה מהמעקה שהשתררה בינינו הדלקתי את הרדיו, החדשות בדיוק הסתיימו והוחלפו ברצף של שירים קצביים, קצביים כל כך שגייב פשות כיבה הרדיו ומרח על פניו הבאה זועפת.
"היי גייב?" שאלתי בקול תמים, נהגתי להשתמש בקול הזה מאז שאני ילדה על גייב ואשטון, זה תמיד המיס את שניהם.
"כן?" שאל גייב, קולו לא למסגיר שום רגש.
"אתה תראה שיהיה בסדר, שאשטון לא אשם." אמרתי מלאת נחישות לשכנע אותו וגם את עצמי.
"תודה על הניסיון, אלכס. אני מבטיח לך שאעשה כל מה שאני יכול כדי להוכיח שזה נכון." נראה היה שהבעת פניו הזועפת משתנה.
"אני באמת אוהבת את שנכם, אני לא רוצה לגור בפנימייה אני רוצה שאתה ואשטון תהיו ההורים שלי." אמרתי, בכנות לא היה משהו שיותר רציתי.
"גם אנחנו רוצים, אני מבטיח שאעשה הכל." הוא שלח את הזרת שלו עליי בלי להסיר את המבט מהכביש, עשיתי כמוהו ושינינו שילבנו זרת וזרת.
לאחר מכאן הרגשתי טוב יותר גם כשיכולתי לראות את המבנה הרחב בעל הקומה האחת מרחוק.
"איזה מן נערים יהיו שם?" שאלתי את גייב כשהוא ניווט את המכונית קרוב יותר אל המבנה של הפנימייה.
"אני לא יודע, סקרלט וובר הזו רק אמרה שאת צריכה ללכת לפנימיה הזו בגלל שהמצב של אשטון, היא נתנה לי את הכתובת ואמרה שאם אסרב היא תערב בזה את בית המשפט." משך גייב בכתפיו.
מוזר, חשבתי. מקווה בליבי שזו לא הולכת להיות פנימייה של נוער במצוקה או של נערים סנובים מהחברה הגבוהה. במקום שממנו באתי כל החברים שלי היו במצב כלכלי דומה לשלי כך שכולנו היינו באותו ראש, אבל כאן, לא ידעתי למה לצפות וחוסר ידיע תמיד בהפחידה אותי.
גייב ניווט את המכונית עד לשער ברזל גדול שנפתח אוטומטית כשעמדנו מולו, לאחר מכן הוא החנה את המכונית על מגרש חנייה עשוי חצץ לבן וכששינינו יצאנו מהמכונית הוא אחז במזוודה הכסופה שלי בעודנו פוסעים על פניה רחבת דשא לכיוון הבניין בחיפוש אחר ההנהלה.
"ממש מדהים פה." ציין גייב כשנכנסו אל הבניין. הדבר הראשון ששמתי לב עליו היה מיזוג האוויר שהיה בדיוק במרמת הקירור המושלמת. הבניין עצמו היא ניראה חדשני ושילב קירות בצבעים אפורים, קירות מתכת וקירות זכוכית.
"מודרני משהו…" מלמלתי בחיפוש אחר שלט כל שהוא, אך שום שלט לא נראה.
לבסוף החלטנו לשבת על צמד כיסאות מתכת נוחים שהוצבו בפינת המסדרון הראשי ולחקות למשהו שיצוץ.
"יש לי תחושה שזה הולך להיות יום ארוך…" מלמל גייב.