אקווריום עם דגים מרתון העונה הראשונה

פרק 1:
למה אי- אפשר?
שלום אני אורן ו… יש לי אקווריום עם דגים… אבל……………………………..
הדגים האלו כמו כל דגים רגילים (וזה לא שאני לא אוהב את זה) שותקים.
ולכן, אחי, אלון, המציא מכונה שיש לה את היכולת לגרום לדגים לדבר כמו בני אדם.
כןןן!
מה אתם לא מאמינים?
זה התחיל בבוקר אחד בשבת ואלון הביט והתרכז באקווריום עם הדגים וראה שהם שותקים ולא
מדברים והוא החליט שהוא בונה מכונה מדליקה שיש לה את היכולת לגרום לדגים לדבר.
כן, באמת…
אולי זה נשמע קצת לא הגיוני אבל בכל זאת…………….. אף פעם לא ניסיתם.
אז… בכל אופן אלון קרא לי ויותר נכון ביחד בנינו את המכונה הזאת…
הדגים שחו באקווריום לכל הכיוונים ודרך אגב הם דגים מ-3 סוגים שונים.
המכונה הייתה מורכבת ממכשיר חשמלי, טיימר ובועות על קוליות…
איכשהו אני ואלון ניסינו לחבר את כל הדברים יחד ואתם יודעים מה? זה אפילו לא היה מעגל
חשמלי!!!
אבל אני ואלון דבקנו במטרה וניסינו לקחת כל מיני חומרי גלם ובכלל….
סוללות, חבילת מסטיקים, בקבוקים. הכל ניסינו, אבל עדיין שום דבר לא עזר.
יצאנו לטייל בפארק השעשועים שבסמוך לביתינו ולפתע, ראינו שמחלון ביתינו נשמעו קולות
מוזרים: "בלולולולופ! בלולולולולופ!"
"אילו צלילים מוזרים………. אתה לא חושב אלון?" שאלתי את אלון.
אלון אמר: "יו! אתה לא מאמין! המכונה שהמצאנו פעלה והצליחה! פשוט היה צריך לחכות איזו
רבע שעה…………………….."
אבל… לא השגנו את המטרה.
המטרה הייתה לתת לדגים את היכולת לדבר בשפה (העברית) של בני האדם בעזרת המכונה
זה היה כל כך קשה ואני ואלון "שברנו את הראש (ביטוי)"….
—————————————————————————-
שום דבר לא עזר, שום דבר לא הצליח…
אני ואלון היינו מיואשים. כאשר חזרנו מגן השעשועים הלכנו הביתה בעצב רב.
ראינו ברחוב איש קשיש עם כובע ירוק של צייר, קורא עיתון, האיש הביט בנו ואמר לנו: "ילדים… אני
חושב שמצאתי פתרון לבעיה שלכם!"
פרק 2:
קסם…… ממש קסם………………………….
האיש הקשיש באמת מצא לנו פתרון לבעיה.
אך לפתע…………… האיש הקשיש נעלם.
-חצות וחצי-
היי, היי, הלווו!
אתם בטח סקרנים מה היה הפתרון לבעיה. אבל זה סוד. סוד כמוס לפרה ולסוס.
אבל בכל זאת אני רוצה לספר לכם……..
הפתרון לבעיה היא כמובן רמקול….
אני ואלון הכנסנו לאקווריום רמקול ואז שמענו צליל קררררררררררררררררררררררררררררררררר קררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררראאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאארררררררררררררררררררררררררר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אני לא הבנתי בכלל מה זה? ומאיפה זה מגיע?
אך הסתבר שלא כל כך מתאים רמקול… אז הפתרון היה הוא לפנות למומחה לדגים.
חנות הדגים הייתה ריקה ורק קולות ה"בלופבלופבלופ" השקטים והרגועים נשמעו ברקע.
לפתע…………… בום! טראח! האקווריומים נשברו ונשפכו כל המים… כל הדגים התחברו לדג
גדול אחד שהתחיל לרדוף אחריי ואחרי אלון.
"הצילו!" צעקתי, "עזרה!" — אין קול ואין עונה.
גל גדול של מים הציף את כל החנות ואני ואלון ניסינו להחזיק מעמד.
אני בהתחלה חשבתי להציל את אלון ורק לאחר מכן להציל את עצמי.
אבל יותר מזה… "ריחפנו" בכל החנות …
חשבתי לטעום מהמים… אבל חשבתי שכל צעד קטן יכול להפוך את הבעיה לעוד יותר גדולה
ואז אני ואלון עוד יותר נסתבך.
שחיתי ולקחתי על גבי את אלון ושחינו ל……….שומקום!
לא ראינו ולא ידענו איפה היציאה….. זה היה כל כך מבלבל ו………… נסחפתי.
זה היה כל כך מתיש עד שאני ואלון יצאנו- נוטפים מים, מהחנות.
בעצם לא היה פתרון, אבל סיבוך כן היה…………………………
לא השגנו את המטרה, חזרנו הביתה עייפים וללא הצלחה.
"נו………………………. אז? מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?" שאל אותי אלון "ומה נגיד להורים?"
"לא יודע………………….. מה אתה רוצה ממני?!!!" שאלתי את אלון.
"אני לא רוצה ממך כלום…… פשוט… צריך למצוא איזו מגבת או משהו שיכול לייבש אותנו ובגדים
שנוכל להחליף לפני שנחזור הביתה!" אמר אלון.
"אין שום דבר כזה ….. אנחנו צריכים ללכת הביתה, לאבא ולאמא ונספר להם את כל האמת." אמרתי.
אני ואלון הלכנו הביתה עייפים….פתחנו את דלת הבית ואז ההורים הציפו אותנו בשאלות:
"מה זה?", "איפה הייתם?", "לאן הלכתם" וכל מיני דברים כאלה…………………………..
אבל שום דבר לא עיניין אותי ואת אלון רק רצינו להתקלח, להחליף בגדים ולנוח במיטות שלנו ולהתכסות
בשמיכות שלנו. זה מה שבאמת רצינו.
אני ואלון התיישבנו על הספה הנוחה שבסלון והרגשנו הקלה… אבל עדיין היינו רטובים וגם לא מצאנו
פיתרון לבעיה עם הדגים…………………..
אבל אני ואלון נרגענו קצת וניהננו מהשקט ומהרוגע.
אם אני ואלון נספר להורים את כל מה שעברנו אולי הם לא יאמינו לנו………….
אבל אולי בעצם כדאי לנסות….
אז אני ואלון שיתפנו את ההורים וסיפרנו להם את כל מה שקרה והם באמת האמינו לנו…
"אז……." אמרתי "מזל שיצאנו מחנות הדגים במהירות…… אחרת היינו מסתבכים עוד יותר!"
וכל המשפחה צחקה, שמחה וצהלה.
אני ואלון ניסינו לחשוב על מכשיר כלשהו עם הבעיה עם הדגים (שמוזכרת גם בפרק הראשון)
אבל עדיין לא מצאנו…………………
פרק 3:
זהו זה נגמר. כך אלון חשב לפחות…..
אבל אין לי מה להגיד…………………..
"טוק- טוק- טוק" נשמעה דפיקה על דלת חדרינו שלי ושל אלון.
"מי זה?" שאלתי.
"זה אני"
"מי זה?"
"הדג שלכם שניסיתם כל הזמן לברוח ממנו. הדג מחנות הדגים"
"מה?" שאלנו אני ואלון פה אחד.
"כן, כן, כן מה אתם חושבים שאני לא יכול לדבר?"
"זה לא רגיל שדגים מדברים….. ובכלל אנחנו לא רואים אותך" אמרתי.
"אם אתם רוצים לראות אותי אתם צריכים למחוא כף 3 פעמים…"
"זה ישנה לנו את החיים?" אלון שאל אותי כאשר בגופו עברה צמרמורת.
"לא. מה כבר יכול לקרות? זה סתם איזה מישהו שמותח אותנו…" אמרתי.
אני ואלון נשמנו נשימה עמוקה ומחאנו כף 3 פעמים (בזו אחר זו, לאט לאט)
לפתע, הזמן נעצר והדג לא הופיע רק קולו נשמע………
"בלופבלופבלופ ובלופבלופבלופ בליפבליפבליפ ובליפבליפבליפ"
"שמה זה אומר?" "איפה אתה???" "איך הגעת לכאן?"
ואז הוא הגביר את קולו ואמר רק: "בלופבלופבלופבלופבלופ"
"היי, היי דג! אם תחשוף בפנינו את דמותך ואת מראך לא נציף אותך בשאלות!" אמר אלון.
"אמממממממממממממ…. לא שיכנע אותי! אני מצטער מאוד" אמר הדג והוסיף "מחאתם כפיים כבר
3 פעמים וזה ישנה לכם את החיים!!!"
"אמרתי לך! אמרתי לך!" טילטל אותי אלון והרגשנו שאנחנו מרחפים ביחד עם החדר שלנו לשמיים
למעלה- למעלה……………………. אבל זה לא שימח אותי במיוחד…… כמעט שאני ואלון נפלנו
והתרסקנו וקיבלנו מכה בראש אבל פצנו את פיותינו.
הרגשנו רוח…………….. הרגשנו ששקט…………….. ידענו שכל הסיפור הזה יכול להידרדר לדברים
לא נעימים……………….. פשוט רציתי לעצור את זה, אבל לא ידעתי איך…………… התכרבלתי
בשמיכה וניסיתי להחזיק את עצמי………………… אבל זה לא עזר ונלחצתי בטירוף!!!
זהו………………………… אני ואלון הולכים למות!- כך חשבתי והתחלתי לבכות.. גם היה לי פחד
גבהים וזה עוד יותר הלחיץ אותי. "אלון, אלון!!!!!!" צעקתי.
"מה?" אלון שאל אותי.
"אנחנו הולכים להסתבך בצרות אם לא נסדר את הבלגאן ונפסיק את כל הריחוף הזה! עוד מעט
גם כל הבית ירחף… אבא ואמא בעבודה ואנחנו סך הכל… ילדים שלא יודעים איך להסתדר עם בעיות
כאלו!" אמרתי לאלון וטילטלתי אותו: "תתעורר!!!!!"
אבל אלון כמעט נרדם… מצד אחד הוא נלחץ… אבל מצד שני………. הוא נרדם והיה רגוע ושקט
והוא הצליח להרדם! אבל זה היה ממש כמו מתקן בלונה פארק שעושה עשרים לופים וגם סיבובי
מברג! אבל מה ששונה בו מדברים משעשעים בלונה פארק שהוא לא היה מהנה בכלל בשום צורה
שהיא! אני ואלון לא ידענו מה לעשות. היינו תקועים בתוך החדר.
החדר הגיע לגובה 1,200 רגל מעל האדמה ואז ניסיתי לצבוט את עצמי כדי לראות שזה לא חלום
אבל זה לא היה חלום, לא ידעתי בדיוק אם זה יעזור אבל צעקתי: "עצור!!!!!!!!!!!!!!!!!"
ובבת אחת החדר ירד בחזרה (במהירות כפולה) והכל חזר למקום והיה שקט- כאילו לא קרה שום דבר.
"זה היה מטורף!!" אמרתי.
"כן, ממש מטורף. אני עייף ואני הולך לישון במיטה שלי" אמר אלון.
"אני לא מבין איך נרדמת שם" אמרתי לאלון.
"נרדמתי? מתי נרדמתי?" שאל אלון (הוא התעורר כשהכל חזר לקדמותו- הוא דיבר מתוך שינה לפני
שהכל חזר לכפי שהוא היה תמיד)…
"אלון אל תעבוד עליי, נו… אתה נרדמת! כשהחדר שלנו ריחף באוויר…….. זה היה ממש לפני כמה
דקות!!!"
"מה???" שאל אלון והוסיף "אולי אתה חלמת. החדר לא ריחף ואתה נרדמת!"
"לא, אתה נרדמת!"
"אתה נרדמת!"
"אתה נרדמת!"
כך אני ואלון התווכחנו ורבנו אבל הפסקתי …….. כי אולי באמת אני חלמתי ואולי לא ואולי בכלל אלון
חלם או שאני ואלון חלמנו באותו הזמן והתעוררנו באותו הזמן! לא, זה לא יכול להיות…
"אז מה עשית כל הזמן הזה שנרדמתי???" שאלתי את אלון.
"לא עשיתי כלום… רק ישבתי על המיטה שלי והשתעממתי"
"זה היה סיוט!" אמרתי.

פרק 4:
יום שישי 12:30
אני ואלון ישבנו על הספה ואכלנו פופקורן.
"נו? מה חדש???" שאלתי את אלון.
"שום דבר לא חדש" אמר אלון, "רק את הבעיה עם הדגים לא הצלחנו לפתור"
"נכון….. אבל בטח נמצא משהו! אמרתי לאלון.
"אבל מה מה מה מה מה מה?????????" שאל אלון וכמעט שנחנק מהפופקורן.
יום שישי 13:00
אני ואלון התקרבנו אל האקווריום.
הדגים הורודים התחילו לדבר איתנו ואמרו לנו: "שלום לך ושלום לך או יותר נכון שלום לכם. אנחנו
דגי האהבה."
"נו אתה רואה? עוד שטות!" אמרתי לאלון.
"שטות?" שאל אלון.
יום שישי 13:30
"…ואנחנו יכולים לעזור לכם בכל בעיה שהיא ותמיד אתם יכולים להתייעץ איתנו, אנחנו הדגים
התמימים והחמודים (לא אמרנו שהשאר לא) אבל כשצריך אנחנו יכולים להיות חזקים ותוקפניים
אבל תמיד אנחנו לצדכם. קוראים לנו 'דגי האהבה' מכיוון שאנחנו אוהבים את כל הדגים פה
באקווריום ואנחנו אוהבים גם אתכם ובכלל………. כל מי שמנסה להתיידד איתנו. שמענו שאתם
צריכים עזרה לגבי הדגים, אבל האמת שהדגים יכולים לדבר… אבל לא כולם מסוגלים לדבר
עם בני אדם. גם לנו יש בעיה יש דג באקווריום שכל הזמן רודף אחרינו…. אבל אנחנו שותקים
וזה מאוד מתאים לנו… אבל אולי בכל זאת תחשבו ביחד ותוכלו לנסות לפתור את הבעיה הזאת?
מה אתם אומרים? תחשבו על זה, כמו שאנחנו נתנו לכם את כל המידע הדרוש" אמרו דגי האהבה.
"כן, אנחנו נחשוב על זה. תודה על זה שהוספתם לנו מידע אני פשוט ארשום אותו בפנקס שלי"
אמר אלון. "שהוא גם שלי" הוספתי.
"כן, כן וגם עליך אני אחשוב." ואלון פנה אל דגי האהבה:" אה ויש לי משהו להגיד גם לכם…..
עוד מעט מתקרב חג הפורים אז אולי תארגנו לנו איזה מופע קטן באקווריום של דגי הליצן?"
"אנחנו ננסה לחשוב על איזה משהו ואיזו הפתעה לתת לכם ולצ'פר אתכם… אתם באמת מקסימים
ובזכותכם כמובן ניפטר מהדג המעצבן הזה, אבל המטרה היא שתחשבו על פיתרון מקורי משלכם."
"רגע, איפה הדג הזה?" שאל אלון וניסה להסתכל טוב- טוב על האקווריום ולנסות לזהות אותו.
"הוא מסתתר מאחורי ה'תפאורה' של האקווריום" אמר דג אהבה מתוך קבוצת הדגים הורודים.
"הוא דג מסוכן…………….. אתם מתארים לי אותו כדג מסוכן מאוד ששוחה אחריכם…."
"כן" אמרו דגי האהבה פה אחד "אנחנו מאוד מודים לכם, נתראה בהמשך ביי!!!!!!!!!"
יום שישי 14:00
אני ואלון חשבנו על פיתרונות ורשמנו אותם על דף, אבל כשחזרנו לאקווריום להציע לדגים
את הרעיונות ומה שחשבנו הם נעלמו.
יום שישי 14:05
"איפה הם? איפה הם?" שאלתי את אלון. אלון שאל: "אני לא יודע. אתה שואל אותי?"
"למה דווקא לנו יש מזל רע?" שאלתי. אלון אמר: "אבל בוא נהיה אופטימיים כמו דגי האהבה."
"כן", אמרתי אבל……………. דברים משונים קורים פה בלי הפסקה ואני לא מצליח כבר
לעקוב אחרי כל המאורעות וכל הדברים שקורים לנו ולמה תמיד הכל נופל עליי? אולי תיקח קצת
תפקידים ותהיה אחראי עליהם ואני אעשה הפסקה של יום אחד. רק יום אחד… בבקשה!!!"
יום שישי 14:10
דודה ברכה באה לביקור, אצלנו בבית, היא נכנסה שמחה ורעננה וסגרה אחריה את דלת הבית.
"שלום חמודים שלי" אמרה דודה ברכה והיא התקרבה לעברנו.
"גם אתה אלון, וגם אתה אוי חמודים שלי………….. אה וכמובן…. הבאתי לכם מתנות!"
"אילו מתנות? אילו מתנות?" אני ואלון שאלנו את דודה ברכה בסקרנות רבה.
"טאבלטים! טאבלטים! לכל אחד טאבלט!" אמרה דודה ברכה.
"יש איזה כיף, תודה דודה ברכה!" אמר אלון וחטף את הטאבלט מידה של הדודה.
"ומה שלי? דודה ברכה היקרה?" שאלתי את דודה ברכה בצניעות.
"גם אתה תקבל את הטאבלט שלך!" אמרה דודה ברכה.
אבל הטאבלט לא העסיק אותי כל כך, העסיק אותי העיניין של דגי האהבה…
יום שישי 14:30
לא ידעתי אם לשתף את דודה ברכה בעיניין הדגים או לא.
אבל בסוף החלטתי שלא. די! מספיק הסתבכתי.
לקחתי קוראסון אחד מהקופסא והבאתי אחד לאלון וסימנתי לאלון שלא ישתף את דודה ברכה בעיניין
הדגים אבל הוא שאל אותי: "למה?" ואני עניתי לו בלחש: "אני אסביר לך אחר כך, עכשיו תאכל את
הקוראסון בשקט כאילו לא קרה כלום, כדי שדודה ברכה לא תחשוד שמשהו קרה.
אני ואלון רצנו לחדרנו והסברתי לאלון שאולי אם נשתף את דודה ברכה בעיניין דגי האהבה היא לא
תאמין לנו ואנחנו יכולים להסתבך בעוד צרות.
"כן, ככה יותר טוב. כך מונעים צרות" אמר אלון.
יום שישי 15:00
דודה ברכה נפרדה ממני ומאלון בינתיים (עד הפעם הבאה).
יום ראשון 16:30
"היי אלון" אמרתי.
"היי" אמר אלון, "ראית? קיבלנו טאבלטים, איזה אושר!!!"
"כן, אבל אני עדיין מודאג בעיניין דגי האהבה, הם נעלמו מהאקווריום.
"מה???" שאל אלון.
"מה מה?" אמרתי לאלון, "אתה לא זוכר שהסתכלנו באקווריום ולא מצאנו את דגי האהבה?!"
"מה מעניין עכשיו דגי אהבה?" אמר אלון.
"אבל אלון אתה ביקשת מאימא שתקנה לנו דגים. אתה ביקשת. אתה רצית!"
"וואי… נכון אני מתחיל להיזכר אז… מבצע דגי האהבה יוצא לדרך!"
פרק 5:
אני ואלון ישבנו ליד האקווריום, מיואשים, לא מצאנו פיתרון לבעיה.
אלון אמר: "כן, כן…………. אני מרגיש את התחושה הזאת ואני מרגיש את ההרגשה הזאת רק
לפתוח איזה עוד משחק חדש בטאבלט.
אבל………….. רגע אחד.
"רגע!" אמרתי "אם לא נוכל לתקשר עם הדגים באקווריום לפחות נתקשר עם דגי האהבה כי הרי
הם גם מבינים את שפתנו וגם את שפת הדגים.
"רעיון מצוין!" אמר אלון
וכך יום יום תיקשרנו עם שאר הדגים בעזרת דגי האהבה