אקדמיית סנט אגנס- פרק שני: הפנמייה

"אז אתה מבין? אדוני השוטר, ככה התקבלתי לפנמייה." אני אומר בחיוך רועד, השוטר נאנח.
"מתי הסיפור הזה יגיע לנקודה?"
"במקומך לך הייתי עוצר את הנשימה."
"טוב, תמשיך כבר."
"אז עבר שבוע מאז שעברתי את המבחן.
ישבתי בתחנת האוטובוס, מחכה לרכב שיקח אותי לחיים חדשים.
לא היה קל לשכנע את אמא לתת לי ללכת, בהתחלה היא התנגדה בכל תוקף, ואז המזכירה ההיא (שאחר כך הציגה את עצמה כגרייס לובייר, יועצת ועוזרת מנהל.) דיברה איתה. אני לא יודע מה היא אמרה: אבל זה עזר. מיס לובייר (ככה היא אמרה שאני יכול לקרוא לה.) גם סידרה את כל הניירת והדברים האלה, כששאלתי על המקום הזה היא אמרה שזה מקום שאני יכול להיות בו עצמי. והיא הבטיחה שלא יהיה לי משעמם בשיעורי מדעים יותר. בכלל. זה כבר קנה אותי. היא אמרה שזה רחוק, ולא הסכימה לתת לי את המיקום המדויק. לא היו תוצאות כשחיפשתי את זה בגוגל.
זה היה יום ראשון, והשעה שמונה. ביום שישי נפרדתי מהבית ספר הישן והמגעיל שלי לנצח נצחים. ביום שבת ארזתי תיק גדול ותיק גב ועוד מזוודה גדולה. וביום ראשון נפרדתי מאמא. אני בכיתי קצת, היא לא ממש. חיבקתי אותה, והלכתי. מבטיח לכתוב לה אימייל מידי פעם.
האוטובוס עצר מול התחנה.
אני הייתי אמור להחליף שלושה אוטובוסים ואז רכבת ואז עוד אוטובוס ורכב פרטי כדי להגיע לשם. ככה שהייתה לי נסיעה ארוכה.
עליתי לאוטובוס, ישב בו רק עוד איש קירח אחד שירד בתחנה הבאה. לא היה לי אכפת במיוחד פשוט שקעתי באגתה כריסטי.
אחרי שלושה אוטובוסים, רכבת, ועוד אוטובוס שממנו מיס לובייר אספה אותי ונסיעה של בערך שעה באוטו שלה, בשעה שתיים בצהריים, התחלנו להיכנס לאזור הכפרי. אני לא ממש זיהיתי שום דבר שיכול לרמוז על איפה אנחנו, וכששאלתי את מיס לובייר היא אמרה שאנחנו עדיין בארצות הברית.
מכל עבר נשקפו רק שדות ירוקים, והרבה מהם. פה ושם גם איזה אגם קטן. קראתי בשקט, ומצאתי את עצמי מתקשה לשמור על עיניים פקוחות.

"הי, הגענו. כדי שתקום." שמעתי את קולה הרך של מיס לובייר, אך המשכתי להאיחז בצחוק הילדותי מהחלום שלי. "ישנת כמעט שעה."
פקחתי את עיני במצמוץ עייף, ועינייה הכחולות-ירוקות כמים של מיס לובייר הביטו בי ברוך, ואז היא יצאה מהמכונית בצעדיה החינניים. יצאתי אחריה והבטתי מסביב.
היינו ברחבה עגולה, שבמרכזה עמדה מזרקה ויקטוריאנית מאבן ומסביבה דשא ירוק ושופע. הבטתי בבניין החצי ויקטוריאני חצי מודרני. שילוב של חומות אבן וחלונות זכוכית גדולים. הדלתות היו דלתות זכוכית שקופות שהוטבע עליהן סימן של האותיות אס ואיי בתוך עיגול מקושט בשלוחות צמחיות וחינניות למראה. מיס לובייר הביטה בי לרגע.
"תשמע, זאת ההזדמנות שלך להתחלה חדשה. מוחלטת. אתה יכול להמציא לעצמך כינוי או מה שתרצה. תנצל את זה." היא אמרה, והובילה אותי פנימה. שם, למרבה הפתעתי חיכו ארבעה ילדים. שתי בנות ושני בנים.
הבן הראשון היה רזה, גובהו ממוצא. היה לו שיער שחור מתולתל נמשים וחיוך מרוגש מרוח על פניו. לידו עמדה נערה בעלת שיער שטני ועיניים כחולות, שהביטה ברצפה בשקט. לידה הייתה נערה בעלת שיער ג'ינג'י בוער ומתולותל קשות, עיניה ירוקות נוצצות שהביטו בי בסקרנות. והנער האחרון היה לבוש בקפוצ'ון שחור שהסתיר את רוב הפנים שלו, כך שכל מה שיכולתי לראות הוא העובדה שהוא נמוך במידה מחפירה. פחות ממטר שישים.
"היי, אומרת הילדה הג'ינג'ית. "אתה הילד החדש נכון?" הילד עם השיער השחור המתולתל ממשיך את דבריה. "אני אדם ליבון, אלו היילי ברוקלין," הוא הצביע על הילדה עם השיער השטני. "אווה רוג'רס," הנערה הג'ינג'ית. "ופסיכו." הוא החווה על הילד בקפוצ'ון. הנערה הג'ינג'ית, אווה, בעטה ברגלו. ואז הביטה בי. "קוראים לו ג'ייסון." היא הסבירה.
"אבל פסיכו יותר מתאים." התווכח הנער המתולתל.
"פשוט תשתוק אדם." היא נאנחה. "אז איך אמרת שקוראים לך?" היא פנתה אלי. חשבתי על דבריה של מיס לובייר. אף פעם לא אהבתי את השם שלי, הוא היה רגיל מידי. וממש לא הייתי צריך עוד משהו שיהפוך אותי לרגיל. שמי האמצעי לעומת זאת…
"טרוור." אמרתי, גאה בעצמי. "טרוור יאנג." אווה צחקה ותפסה בידי. "אז תקשיב, טרוור. אני אמורה להראות לך את הבית ספר, שני אלה-" היא הצביעה על היילי ואדם. "סתם היו סקרנים."
"ופסיכו הולך אחריה לכל מקום." השלים אדם את דבריה.
"פשוט תשתוק רקסי." היא נאחה. אדם הוציע לה לשון, היא הוציעה לו לשון חזרה. "טוב, אני הולכת להראות לו את הבית ספר. מישהו רוצה להצטרף?" שתיקה מוחלטת.
"ככה חשבתי." היא גלגלה עיניים, ואז פנתה אלי. "החבר'ה האלה, עכשיו הם מתעניינים. אבל ברגע שבאמת צריך לפספס שעה חופשית הם בורחים חזרה לדברים שלהם."
אווה פקדה עלי להשאיר את התיקים בכניסה לאיזה מסדרון וערכה לי סיור מזורז, הציגה את חדר האוכל, את המקלחות והשירותים. את המסדרון עם החדרים. תוך כדי דיבור בלתי פוסק על המקום הזה. מסתבר שהתלמידים קוראים לו סנט אגנס, או פשוט אגי. ("אקדמיית סנט אגנס זה נורא ארוך.") וזה מין חממת גידול לגאונים. היא הסבירה שהמקום הזה שייך למדינה בעיקרון, ואפשר להיות בטוחים שמכאן צפוי שתלך לעבוד בשבילם. לכל התלמידים כאן יש מלגה מלאה, והם בוחרים אותך. לא אתה אותם. היא הבטיחה לי שהיו לי הרבה שאלות ללא תשובה, והבטיחה שיש גורמים שלא רוצים שאני אדע את התשובות. שאלתי אלו גורמים והיא אמרה: "אתה לא צריך לדעת, ואתה לא רוצה לדעת." וכשהיא סיימה להסביר על הבית-ספר היא פנתה להסביר על האנשים שבו.
"אז ככה: פגשת כבר את מיס לובייר. היא היועצת והסנג'רית של פרופ' בלאס: המנהל. יש כאן עוד כמה מורים, את מקצועות הליבה מלמד גוס גוס, שזה איך שאנחנו קוראים למר גוס. הוא גם המחנך. למרות שאני מציעה לך לפנות ללובייר. לא משנה מה הבעיה שלך. יש לה תואר באיזה מליון ואחד דברים שנועדו כדי לעזור לך בבערך הכל. בנוגע לילדים: אני אעדכן אותך בזריזות. אין הרבה ילדים כאן, אבל סך הכל יש עשרה אנשים שחשוב שתכיר. אבל בוא נתחיל מאלו שכבר הכרת: אדם בדרך כלל פחות מרושע. הוא וג'ייסון פשוט… איך אני אגיד את זה… סוג של אוייבים מושבעים. למזלך ג'ייסון היה רגוע היום, אז לא נתקלת באחד הריבים הרציניים שלהם. היילי היא נחמדה, אתה פשוט צריך למצוא דרך לנווט בין הרשעות שלה לביישנות שלה. ג'ייסון… אני לא אגיד שהוא נחמד, כי הוא לא. אבל הוא בחור טוב. אפילו שהוא שונא אותך." היא הסבירה. קימטתי את מצחי.
"רגע, למה הוא שונא אותי?" אני אהבתי שכולם חיבבו אותי. כזה אני.
"אתה נושם?" היא שאלה.
"אה… כן."
"אז ג'ייסון שונא אותך. עד שתגרום לו לחבב אותך. כנראה שבחיים לא תצליח, אלא אם כן יש לך איזה אדירות מוסתרת מתחת לדובוניות הזאת שלך." היא אמרה בחביבות מפתיעה. "יש לך מזל, אתה עם בלייק וטוני בחדר. הם ילדים טובים. יש חדרים שהיית הרבה פחות שמח להצטרף אליהם." הנהנתי בחיוך. אווה מצאה חן בעיני. מצד שני, כמעט כולם מצאו חן בעיני.
"עכשיו בוא ניקח אותך לחדר החדש שלך." היא הכריזה, והובילה אותי למסדרון הארוך, לבן-הקירות, והמרוצף שבו השארתי את התיקים שלי קודם, פוקדת עלי לקחת אותם לחדר החדש שלי. "מימין אלו החדרים של הבנים. משמאל של הבנות. אל תשכח את זה דוביל'ה, זה עלול להכניס אותך למבוכה רצינית." היא צחקקה, והתפרצה לדלת השנייה מצד ימין. גוררת אותי אחריה.
היו שתי מיטות קומותיים בחדר וארבעה שולחנות כתיבה. הקירות היו לבנים במקור, אבל נראה שציירו עליהם והדביקו עליהם וקישטו אותם כל כך הרבה שלא היה ניתן לזהות שפעם הם היו קירות לבנים ומשעממים. את האריחים שהיו בכל מקום אחר החליפה כאן רצפת עץ כהה. על אחת המיטות התחתונות ישב ילד עם שיער חום בהיר ועיניים ירוקות שהתעסק בפנקס ושירבט בו כל מיני דברים. הוא נראה בן שתים-עשרה לכל היותר.
מהמיטה שמעליו הציץ ילד עם שיער שחור שפסים זהובים מעטרים אותו, העיניים הכחולות שלו הביטו בי בחשש.
"אווה, שמעת פעם על לדפוק?" נאנח הילד במיטה התחתונה, ואז הסתכל עלי קצת. "וואו! זה הילד החדש? הוא ענקי!" הוא קרא בהפתעה. זעתי באי נוחות ומבט מושפל, נותן לילד בן שתים-עשרה לערער את הביטחון המועט שלי.
"לא בלייק, זה פשוט שאתה גמד." היא אמרה. "טרוור, תכיר. אלו בלייק וטוני, השותפים החדשים שלך."
סקרתי את שני הילדים שהיו צעירים ממני בשנתיים. הילד עם הפסים הזהובים בשיער: טוני. הביט בבלייק בשאלה, כאילו הוא רוצה לדעת מה דעתו של הילד עלי כדי שיוכל לדעת מה לחשוב בעצמו. ובלייק סקר אותי מכף רגל ועד ראש במבט חתולי וחודר.
"טרוור הא?" הוא אמר, ואז הביט אל העיניים החומות שלי, תיארתי לעצמי שהמשקפיים עלולות להישבר. "אתה יכול לבחור אם לישון למעלה או למטה," הוא הצביע על מיטת הקומותיים הריקה לחלוטין. "אבל מבחינת שולחנות וארונות השניים הטובים כבר תפוסים, תצטרך להתמודד עם השולחן הגרוע." הוא הסביר, והחווה בראשו לעבר הקיר השלישי שהיה כולו ארונות. לידם היה שולחן כתיבה אחד מכל צד, ואז מיטות הקומותיים, ואז עוד שולחנות. הנחתי את התיקים על המיטה התחתונה, והודתי לאווה בנימוס. היא אמרה שאם אני צריך משהו היא בחדר שליד.
"רגע, אבל לא אמרת שהחדרים שממול הן של הבנות?" שאלתי בבלבול. אווה צחקה. "כן, אבל אני שונאת את החדר המקורי שלי. אתה לא מאמין כמה בנות יכולות לנחור. אל תדאג, אני אבוא לאסוף אותך לארוחת ערב." היא חייכה ויצאה, סוגרת את הדלת אחריה. שמתי את הבגדים בארון, ובלייק הפנה אותי אל המצעים שיש במגירה מתחת למיטה. וכשסיימתי עם המיטה והארון פניתי לשולחן, זה שעמד מאחורי הראש שלי ששכבתי במיטה. הייתה עליו חבילה עטופה בנייר חום שלא הבחנתי בה קודם.
"אה כן, השאירו לך מתנה." בלייק צחק. ניסיתי לפתוח את העטיפה בעדינות, אבל הידיים הגדולות שלי פשוט קרעו אותה.
בפנים היה מחשב נייד בצבע ירוק-זית, עליו הייתה מודבקת מדבקה, אותו הסמל שהיה חרוט על הדלתות של הבניין -האס והאי בתוך העיגול המהודר- בצבע כסף בוהק. קפצתי במקום מרוב התרגשות. המחשב הישן והחבוט עם המסך הגדול והכבד לא היה ראוי להימצא באותו חדר עם הדבר המדהים הזה.
במשך כמה שעות התמקמתי בחדר, בחנתי את המחשב החדש, קראתי קצת, דיברתי הרבה עם בלייק וקצת עם טוני, שנראה ביישן להפליא. למדתי להכיר אותם, ואפילו שהם היו קטנים ממני בהרבה: אני חושב שגם די הסתדרנו, תמיד התחברתי הכי טוב עם ילדים קטנים ממני. בשעה שבע בלייק קם מהמיטה והסביר שזה הזמן לארוחת ערב, טוני זינק מהמיטה אחריו ושניהם יצאו מהחדר. בדיוק בזמן בשביל לראות את אדם, הילד שקרא לג'ייסון פסיכו, ועוד שני נערים: אחד גבוה ומעט חיוור עם שיער שטני ועיניים ירוקות, והשני בגובה ממוצא עם שיער חום-זהוב ועיניים כחולות-ירוקות.
"הי," אדם אמר. "טרוור, נכון? תכיר את קונסטנט וג'ון." הוא הצביע על הילד החיוור ואז על זה עם השיער החום-זהוב. חייכתי ונופפתי בביישנות, וכמוני גם הילד הגבוה עם השיער השטני, למרות שזה נראה יותר כאילו מכריחים אותו לבלוע צפרדע. וג'ון הביט בי בחיוך.
"סוף סוף יש מתחרה לקונסטנט בגובה." הוא צחק, ודחק בנער השטני במרפקו. הנער חייך חיוך לחוץ ונבוך.
"מיקי!" ג'ון קרא לפתע, וניגש לילדה עם שיער ברונזה ארוך ועיניי קריסטל ירוקות. היא גילגלה עיניים והדפה אותו. "אל תקרא לי מיקי," היא אומרה, אבל בכל זאת חייכה חיוך קטן. "קוראים לי מכיאלה."
הוא צחק ותפח על הכתף שלה. אחריה יוצאה הילדה עם השיער השטני שהכרתי קודם, היילי, ועוד נערה עם שיער חום גלי ופנים עדינים, עליהם הבעה רגועה.
"בוא, נראה לך את החדר אוכל." אדם אמר ותפס בידי. לפני שהבנתי מה קורה אווה תפסה בידי השנייה.
"הוא יודע איפה החדר אוכל, אדם." היא אמרה בתוקפנות.
"תירגעי אווה, אני רק מנסה להיות חברותי."
"אז תהיה חברותי בשקט."
"אז תהיי-" מילה שלא ידעתי את המשמעות שלה. "בשקט."
"איך קראת לי?!" אווה צעקה בזעזוע.
אדם חזר על המילה בפשטות.
"לך לעזאזל חתיכת-"
לטובתכם, אני לא אגיד בדיוק מה אווה אמרה. אבל שאר הוויכוח התייחס לא מעט לאחוריים של אדם ומה הוא יכול לדחוף לתוכם, והתפרש לאורך כל הדרך לחדר האוכל.
חדר האוכל היה חדר בצורת ר' מעוגלת שכזו. להערכתי היו יכולים לשבת בו גם שלושים אנשים. למרות שכרגע היו מקסימום חמישה עשר. אדם הוביל אותי לשולחן עם הבחור השטני ממקודם: קונסטנט. ג'ון, והנערה שג'ון קרא לה מיקי. למרבה הפתעתי אחרי שאווה סיימה לקחת אוכל היא התיישבה בשולחן אחר, לבד.
אבל בינתיים הלכתי לקחת אוכל מהשולחנות שניצבו לאורך הקיר.
אני נהגתי לאכול די הרבה, ובדי הרבה אני מתכוון להמון. לא הייתי בררן במיוחד בטעם כל עוד אני מסיים את הארוחה שבע. ככה שנשארתי ליד השולחנות הרבה יותר זמן מכולם, ואז ראיתי את החבר של אווה, ג'ייסון, ניגש לעברי. טוב, טכנית לשולחן שעמדתי לידו.
"היי?…" אמרתי בשקט.
"אתה שואל את זו או אומר את זה?" ג'ייסון אמר והביט בי.
אני לא ממש מתעניין מבחינה רומנטית, לא בבנות גם לא בבנים. אבל העובדה שג'ייסון נראה טוב הייתה הבחנה פשוטה.
היו לו עיניים בצבע אפור-ענן ושיער בלונדיני ומלא בתספורת אימו, לא רציתי לשאול כי הייתה לי תחושה שהוא יכעס, אבל… לא הייתי מאה אחוז בטוח שהוא לא שם אייליינר. נראה שהוא עשה כל מאמץ כדי להראות קשוח או מפחיד או מאיים, אבל הוא נראה כמו… ברבי. פשוט מאוד.
"א- אומר." גמגמתי, הוא צמצם את עיניו. "אווה אמרה שאתה ביישן, לא מגמגם."
"מ- מה?" שאלתי בחשש, הרעיון שאווה דיברה עלי עם מישהו הייתה מבעית. ג'ייסון צחק צחוק קצר וקצת נבזי, ופנה ללכת לשולחן של אווה. מצאתי את עצמי הולך אחריו. רק כשהתיישבתי בשולחן הבנתי מה קרה כאן הרגע.
"מתיוס, שים לב, הוא בחור כנוע שעוד לא רגיל לכריזמה המטורפת שלך. בסוף אתה עוד תגרום לקפוץ מצוק בטעות." אווה צחקה. ג'ייסון משך בכתפיו בשעמום.
"מתיוס?" שאלתי בבלבול, אווה צחקה.
"הוא מתיוס ואני רוג'רס, בדיחה פרטית כזאת. זה נשאר לנו מפנמייה הצבאית."
"פנמייה צבאית?" אווה וג'ייסול הביטו זה בזו.
"כן, שנינו היינו שם ביחד לפני שהביאו אותנו לפה, ולפני זה במוסד לעבריינים צעירים. אבל אז היינו במוסדות שונים. בסך הכל אנחנו מכירים מגיל… שש? שבע?" היא אמרה כבדרך אגב.
"מוסד לעבריינים צעירים?!" נחרדתי, אווה צחקה.
"אה… אוקי… עבדתם עלי…" אמרתי בהקלה, ג'ייסון ואווה הביטו זה בזה שוב וצחקו. הפעם החלטתי לא לשאול כלום.
השיחה התגלגלה, אווה דיברה המון וג'ייסון לא הרבה כל כך, וגם כשהוא דיבר זה היה בעיקר כדי לתקן את אווה או להגיד משהו מרושע. אבל משום מה נורא רציתי לשמוע אותו מדבר, לא היה לי אכפת במיוחד מה הוא יגיד.
"אז… טרוור זה השם האמצעי שלך, השם משפחה, או שסתם המצאת?" ג'ייסון שאל. "חשבת די הרבה לפני שאמרת איך קוראים לך."
"שם אמצעי." הודתי בבושה, שחשתי משום מה. "בעיקרון זה אדם טרוור יאנג." ג'ייסון ואווה צחקו שניהם, אבל הצחוק של ג'ייסון היה מלגלג.
"הסוד שלך שמור איתנו." אווה אמרה וקמה לפנות את המגש שלה.
"זה בכלל לא סוד!" קראתי, אבל הם כבר הלכו.