אקדמיית אגפנתוס: פרק חמישי

אני לא בטוחה למה אני עושה את זה, אני לא בטוחה שזה רעיון טוב, אך משום מה, אני לא יודעת מה עוד לעשות.
אני לא חושבת שבאמת חשבתי על זה, פשוט ידעתי שאנ ייכולה לעשות את זה, ושזו החלטה שלי, שזו החלטה שרק אני יכולה לקבל ושאיש לא יכול לכפות עליי, ידעתי שזה הגוף שלי ואני אעשה איתו מה שאני רוצה, ואיש לא יוכל להגיד לי לא, איש לא יגיד לי שאני צריכה להראות שאני מגיעה ממעמד גבוה, איש לא יגיד לי שאני לא מתאימה למעמדי, בגלל שלאיש לא יהיה אכפת יותר, היא לא תוכל יותר להשפיע עליי, אין לה זכות יותר לעשות זאת.
שמעתי צעדים מאחוריי, טוב לא בדיוק צעדים, ניקולט מעולם לא השמיע ממש רעש כאשר היא הלכה, אפילו לא אם היא הייתה עם עקבים ביער המלא בענפים יבשים, היא לא תשמיע רעש.
"מה את עושה?" ניקולט שואלת, ואני חייבת להודות שהייתה לי הרגשה שהיא תספיק להגיעה לפני שאני אספיק לסיים את העבודה, אני כל-כך מצטערת על כך שצדקתי.
"אני שאלתי אותך," היא אומרת ותופסת בידי."מה את עושה?" הדרך בה היא נעמדת מולי גורמת לי להביט אל תוך עיניה, וכאשר אני רואה את השתקפותי בעיניה המספריים נופלות מידי.
"מה שאני רוצה." אני אומרת, וקולי פראי, אני לא יכולה שלא לתהות למה אנ יעושה את זה, למה אני מתפרצת עליה, למה אני הורסת את השיער שלי, אני לא יודעת למה אני עושה שדבר, אני פשוט יודעת שאני לא יכולה להתמודד עם זה, לא עכשיו, לא לעולם.
ניקולט שלחה בי עוד מבט אחד ואז עזבה אותי, אני מניחה שהפחדתי אותה, עם המבט שלא יציב שלי והשיער הצבוע והגזור מוזר, אני מניחה שלא הייתי צריכה לחתוך אותו, או לא לצבוע אותו, או פשוט להתמוטט על המיטה ולבכות כמו בנאדם רגיל ולא ללכת ולהרוס את המראה הגם ככה מוזר שלי.
רציתי ללכת אל המראה, ללכת לראות כמה גרוע המצב אך לא הספקתי משום שניקולט נכנסה בחזרה אל החדר ועל פניה כמעט אותו מבט כמו שלי, הוא היה פראי, כמעט מפחיד.
"מה היא רצתה?" היא שאלה והרימה את הטלפון שלי להדגשת העניין.
ברגע שראיתי את הטלפון שלי נזכרתי בשיחה ונפלתי על הרצפה, פרצתי לפתע באותן דמעות שסירבו להגיע מעט מוקשם יותר, לחסוך ממני את החצי שעה האחרונה.
"זה לא חשוב." אני אומרת, ומנסה לקום לפתע, אני לא יכולה לומר לה את זה, אני לא רוצה לומר לה את זה, אני רוצה פשוט רוצה ללכת למספרה או משהו שיתקנו את מה שהולך לי על הראש, ואחר כך אני רוצה להתנהג כאילו כלום לא קרה, כאילו שערי תמיד היה בגוון הנורא הזה, וכאילו דבר מזה לא קרה.
"מה אחותך אמרה לך?" היא לא הייתה מוכנה לוור, לא חשוב כמה ניקולט הייתה נחמדה, ברגע שהיא רצתה משהו, היא לא הייתה מוותרת, וכרגע היא רצתה לדעת מה הולך ולמרות שאני יודעת שהיא תגלה בסוף אין לי כוח לזה ממש.
אני לא אומרת לה דבר אלא פשוט קמה על רגליי והולכת אל עבר המראה הגדולה בחדר השינה שלנו, אני מביטה במראה ולרגע, אני רואה את עצמי כפי שהייתי לפני כמה ימים, כפי שהייתי כאשר ניקולט אמרה שהיא היתה שמחה להיות יפה כמוני, עמדתעי ולרגע ראיתי את עצמי עם השיער הבהיר במידה כמעט בלתי-אפשרית, והשמלה היפה, ועכשיו, עכשיו אני עומדת מול המראה שחולצה שגדולה עליי בכמה מידות טובות ועם שיער בגוון כל-כך כהה של חום שהוא כמעט שחור, האיפור נוזל במורד פניי, אך משהו בזה מרגיש לי נכון, משהו שאומר שככל שאני אראה פחות כמוה, פחות כמו אחותי המושלמת, כך יהיה לי טוב יותר, כך הכול יהיה פשוט יותר.
אני חושבת שאם יום אחד אני אלך לפסיכולוג הוא ימצא את אחותי אשמה בהכל, אשמה בהערכה העצמית הדפוקה שלי, בעובדה שאני כנראה לעולם לא רצה ילדים מפחד שהם יצאו כמוה ועוד כל-כך הרבה שטויות שהייתי יכולה לחיות נהדר בלעדיהם, אבל היא הייתה נחמדה מספיק בשביל לתת לי.
ניקולט לא אמרה דבר, היא פשוט עמדה מאחורי וחיכתה לראות מה אני אעשה ומה אומר, אם בכלל אומר משהו, בסופו של דבר נמאס לה לעמוד מאחורי, והיא הלכה בחזרה אל חדר האמבטיה, שמעתי אותה מתלחששת עם מישהו, היא בטח התלוננה בפניי אמילי וריינה שסוף-סוף איבדתי את זה, שהם סוף-סוף הצליחו לשבור אותי.
"אילו רק היו לי מספריים." מלמלתי לאחר שהבנתי שהשיער שלי לא כל-כך גרוע, שכול מה שצריך לעשות הוא רק לגזור כמה קווצות שלא נצבעו טוב ועוד כמה שעדיין ארוכות מידי, כבר התכוונתי ללכת בחזרה אל חדר האמבטיה כאשר הבנתי כי המספריים נמצאו תבידי, כנראה הרמתי אותן בלי לשים לב כאשר הייתי על הרצפה.
זה מוזר אתם יודעים, שדווקא עכשיו, עם השיער המוזר והגוון שלא מחמיא לי, אני מרגישה סוף סוף בסדר עם המראה שלי, כאילו זה לא באמת חשוב יותר, כאילו זו מי שאני ואם זה לא מתאים לאנשים אז הם יכולים להפנות את מבטם.
"אני דואגת לה." שמעתי את קולה של ניקולט, ואם לומר לכם את האמת, לא תכננתי להגיד לה דבר, לפחות לא עד הרגע בו היא אמרה שהיא דואגת לי, זה הדליק מחדש את הזעם שלי.
זה היה אחד הדברים היחידם שקיבלתי מאימי, או שהייתי רגועה לחלוטין, קרה כקרח והגיונות בצורה כמעט מוזרה, או שהייתי יכולה לנשוף אש מרוב זעם, לא היה דבר באמצע או שהייתי כל-כך כועסת שלא יכולתי לחשוב כמו שצריך או ששהייתי רגועה באופן כמעט מפחיד, ובדיוק כמו אימי, דברים מטופשים לחלוטין יכלו להדליק את זעמי.
התפרצתי אל חדר האמבטיה בדיוק כאשר היא עמדה לומר עוד משהו, אני לא יודעת מה היא עמדה לומר וגם לא היה אכפת לי, רציתי רק לומר לה את מה שהיה לי לומר ואז להסתלק משם.
"היא אמרה שהיא לא רוצה שום קשר אליי, בסדר?" אני אומרת לה, אך קולי קר כקרח, בצורה מוזרה, כמעט נשמעתי רגועה."היא אמרה לי שאין לה יותר אחות."