אקדמיה לנכחדים: פרק ראשון

אני יודעת שאני עדיין אמורה לישון, אך הסיוטים לא נתנו לי, חשבתי שהם כבר נעלמו, הרי לא היה לי אפילו סיוט אחד בשנה האחרונה, אך משום מה נראה שהם חזרו.
אני מקווה שזה לא בגלל המקום הזה, אני ואחותי, עברנו די הרבה בחיינו, ואני כבר הבנתי מזמן שהסיוטים שלי קשורים לרוב למקומות,לפעמים לאנשים, אני אולי לא נביאה כמו אלנה, אך גם לי יש את הקטעים שלי.
קיוויתי שהפעם לא נצטרך לברוח כל-כך מהר, בעיקר משום שאני כבר עייפה, אני עייפה מלנסות להתחבב על כולם, להיות כל-כך אופטימית כל הזמן, לעזאזל, לפעמים, אני פשוט רוצה לטרוק דלתות ולזרוק דברים.
"בוקר." אמרה ניקולט ופתחה את הווילון, נותת לאור השמש להיכנס ולהרוס לי את השינה.
"לא." אני אומרת ומושכת את השמיכה על ראשי, הימים פה נעימים, אך הלילות והבקרים במקום הזה מקפיאי עצמות כל-כך עד שמצאתי את עצמי הופכת את המזוודה בחיפוש אחר הפוך שלי.
"למה?" היא שואלת ואני מגלה שפניה ממש צמודות אל פניי, ועיניה הכחולות נועצות בי מבט.
ביום הראשון הייתי בטוחה שהיא מן בובת ברבי, היא הייתה גבוהה, בעלת רגליים ארוכות, ורזה, היא התאימה בדיוק רב לדמות המוכרת, חוץ משערה כמובן, הוא היה ורוד כמסטיק.
אני קצת מצטערת שהיא כבר לא נראית ככה, אך גם עכשיו היא יפה יותר מרוב האנשים, עם הקארה הכהה שלה, עיניה הכל-כך בהירות שהן כמעט לבנות.
בהתחלה, לא הבנתי את זה, אני עדיין לא מבינה את זה לגמרי, אבל אני מניחה שהיא סוג של משנת צורה, הם נדירים, יותר מכל זן אחר בעולם, לעזאזל, ידוע על יותר דרקונים מאשר משני צורה, ואין שום דרך לזהות אותם, אלא אם כן הם רוצים שתדאו מי הם.
"בגלל שאני חולה." אני עונה, זה שקר, אבל אני יודעת שכל עוד שאני נשארת במיטה, היא ממשיכה לנסות להעיר אותי, מה שנותן לי עוד כדקה או שתיים של בהיה בה, אני חייבת להודות שיש בה משהו שפשוט מושך אותי אליה, לא בצורה רומנטית או משהו, אלא פשוט צורך מטורף להרשים אותה.
"לא, את לא." אומרת אלנה, ומביטה ישירות אל תוך עיניי, מגלה לי שהיא עלתה על תרמיתי וכי עליי להפסיק. היא תמיד הרגישה אחראית כשזה נוגע אליי, אולי זה בגלל שהיא הבכורה, ואולי זה סתם בגלל שזה האופי שלה, אבל היא תמיד ניסתה להרחיק אותי ממה שחשבה שהן צרות, ואני מניחה שהיא חשבה שניק היא צרות, למרות שאני ממש לא יכולה להבין איך היא הגיעה למסקנה הזו.
ניקולט העבירה את מבטה ממני אל אלנה, והחליטה לסגת, מניחה שזה לא עניינה יותר.
"נתראה בקפטריה." היא אומרת והולכת אל עבר הדלת, מארי נמצאת ממש מאחוריה, ואני יודעת שהגיע הזמן לחזור אל העולם האמיתי.
אני קמה מן המיטה וגוררת את עצמי אל המקלחת, למזלנו, לכל חדר הייתה מקלחת פרטית, כך שהיינו צריכים לחלוק את המקלחת רק עוד עוד שניים-שלושה יצורים. ברגע שנכנסתי אל תוך המקלחת והדלקתי את המים החמים לא רציתי לזוז אפילו מילימטר, אבל לצערי הרב, ידעתי שאם אאחר לארוחת הבוקר, אני אאלץ לבלות את כל שאר היום גוועת ברעב.
כאשר יצאתי מן המקלחת, נעצרתי מול המראה, נראית בדיוק כמו אחותי, היינו כל-כך דומות, שלפעמים, זה ממש הפחיד אותי. היה לנו אותו שיער בלונדיני, זהוב כשדה חיטה בשלה, ועיניים, כל-כך גדולות וכהות, אבל גם כל-כך זהובות וחתוליות, לא, לא, זה לא יכול לקרות, לא עכשיו.
לפני שאני מבינה מה קרה, מארי מתפרצת אל החדר.
"חשבתי שאת בקפטריה." אני אומרת, קולי חלול, ואני יודעת שגם היא הרגישה את זה.
"אסור לך." היא אומרת, מזכירה לי משהו שהיא חושבת ששכחתי, כאילו הייתי יכולה לשכוח את זה.
"את יודעת שאני צריכה." אסור להגיד את המילים בקול, צריך ללכת סביבן, כאילו בעצם אמירתן, אנחנו נקים אותן לתחייה והגרוע מכל יקרה.
"אז תעשי את זה אם את צריכה." היא אומרת, ונאנחת, היא נשענת על הקיר ראשה בין ידיה, והיא לא יודעת מה לעשות.
"זוכרת את הפעם האחרונה?" אני שואלת בלחש, נזכרת בשרפה, בצרחות, נזכרת כמה נזק הכוח שלי יכול לעשות.
"זה לא יקרה שוב." היא אומרת בהחלטיות, כאילו בעצם אמירת המילים, היא תוכל למנוע מהכוחות שלי להשתולל.
"את לא יכולה לדעת את זה." אני אומרת, ומארי זורקת אליי מבט משועשע, כמובן שהיא יכולה לדעת, מי יכול לדעת אם לא היא.
"פשוט, תוציאי את זה בכמויות קטנות." היא אומרת ומצביעה על הנר לצידי, מיותר לציין שאני מדליקה אותו בהינד עפעף.
"אם אני אצטרך להוציא אנרגיות בכמויות כל-כך קטנות, אני אמות לפני שאני אשחרר מספיק אנרגיה." אני אומרת, ולפתע, אני מתחילה לצחוק, ומארי איתי, זה היה מטופש להזכיר מוות, הרי אנחנו כל-כך קרובות אליו גם ככה, ונראה שהוא עומד תמיד סביבנו, אזכור נוסף שלו, הוא פשוט כל-כך לא נחוץ ומגוחך, שלא יכולנו שלא לצחוק.