אקדמיה לנכחדים: פרולוג

הן פשוט עמדו שם, בלונדניות להפליא ודומות בצורה כמעט מפחידה.
רובנו מיהרנו באותו יום,ולכן איש כמעט ולא הבחין בהן. אתם מבינים זאת פנימיה, ומי שלא מספיק להגיע בזמן לחדר, צריך להיתקע עם המיטה ליד הדלת, ותאמינו לי, זה משהו שאתם לא רוצים שיקרה לכם.
אני כמובן, כבר תפסתי את מקומי בחדר,מיטת קומותיים נחמדה ליד החלון,וכל זה הודות לאימי אשר שאוהבת לעמוד בזמנים, כל-כך אוהבת שהיא דואגת תמיד להקדים, כאילו לפחות ביום-יומיים.
"אבודות מעט?" אני שואלת, והן מסתובבת אליי, הן נראו חברותיות, טוב, בערך כמו כל-אחד בבית הספר הזה, ואל תדאגו אם לא שמעתם את הנימה הצינית במחשבותיי, אתם יכולים להמשיך ולחשוב שהכול פה פשוט מושלם, כי זה ככה, הכל פה מושלם עד הורד המחורבן האחרון.
"כן." אחת מהן אומרת ובקולה נשמעת הקלה מידית, כאילו בטוחה שאם מישהו דיבר איתה, משמע שהיא לא בלתי נראית.
אני לא יכולה להבין איך מישהי כמוה תרגיש בלתי נראית, זאת אומרת, היא מה שכל נערה רוצה להיות, היא רזה, בלונדינית ועל פי הבגדים שלהן ברור שלא חסר להן כסף, אך כאשר אני שולחת מבט אל אחותה, אני מבינה אותה.
זה בסדר כאשר אחות אחת נראית יותר טוב מהשנייה, זה רגיל לחלוטין, אבל הן זהות לחלוטין, החל מהנעליים לרגליהן, ועד אורך כל קווצת שיער על ראשן, ואני מבינה שזה בטח מעצבן כהוגן, אני רק לא מבינה למה היא לא עושה דבר בשביל לשנות זאת, בשביל להתבלט.
"אנחנו נשמח לעזרה." היא ממשיכה לאחר רגע, מהססת מעט, אני מניחה שמשהו בדרך שבה הבטתי בהן לא בדיוק מצאה חן בעיניה.
"ברור, קדימה." אני אומרת לאחר רגע ומסתובבת בחדות, נראה שהן לא מוכנות לכך, משום שהן ממש צריכות לרוץ בשביל להדביק את הקצב.
רגלי ארוכות וכל צעד שלי, הוא כמו שניים שלהן, אבל אני לא מוכנה לעשות דבר בשביל לשנות זאת, אני מניחה שזה בעיקר משום שאני לא יודעת מה הן והאם ניתן לסמוך עליהן.
עצם העובדה שהן הצליחו לעבור בשער, אומרת שהן בבירור לא אנושיות, כמו כן, ניתן לשלול את ההנחה שהן בנות כלאיים, הן נראות נורמליות מידי לכך, בלי עיניים בצבעים שונים וגוון עור לא טבעיים, כמו כן, ניתן היה לשלול את ההנחה כי הן יכולות להיות ערפדיות, הן בהחלט יפות, אך חסר להן ניצוץ כלשהו בעיניים, משהו בין אדישות לשעשוע.
נראה ששלילת האפשרויות הללו, לא עזרה בכלל, בעיקר משום שיש עוד כל-כך הרבה דברים שהן עשויות להיות.
"תגידי איך קוראים לך?" שואלת אחת התאומות, אני מניחה שזו אותה אחת שביקשה עזרה מקודם, הן דומות להפליא, אבל ברגע שהן מתחילות לדבר, הן שונות לחלוטין, לפחות אני מניחה שהשנייה יכולה לפתוח את הפה, היא לא אמרה מילה ארורה אחת עד עכשיו, מצד שני, אנחנו מכירות כאילו דקה או משהו כזה.
"לי?" אני שואלת, לא מוכנה לשאלה, ונראה שהשאלה הפתיעה אותי כל-כך שממש עצרתי באמצע הדרך בפתאומיות, כאילו אני ממש צריכה להחליט איך קוראים לי.
"כן." אומרת השנייה, אני לא יודעת איך אני מבדילה ביניהן, אבל אני יודעת שזו השנייה, קולה נשמע כמעט עוקצני, דבר מה אשר אומר שזו התאומה האחרת, השנייה נשמעת מתוקה מכדי להיות מסוגלת לעוקצנות.
"למשל, אני מארי, וזאת,"אומרת האחות המתוקה."זאת, אלנה." היא מוסיפה, ומחייכת אליי, יש משהו מוזר בחיוך הזה, הוא חמים ונחמד, אך יש בו משהו יותר, יש בו סוד.
"אני ניקולט." אני עונה, ומחייכת לעברן. "אבל אתן יכולות לקרוא לי ניק." אני ממשיכה, אולי אני מתחיל לחבב את שתיהן.
בערך באותו הרגע, הגענו אל לוח המודעות, לרוב, הלוח זה נטוש, אך ביום הזה, הוא מלא פעילות, במיוחד משום שכולם רוצים לדעת באיזה חדר הם ישהו השנה.
הצלחנו להידחק קדימה די מהר, והתברר שהן שוכנות באותו חדר כמוני, קצת התבאסתי, אבל לא היה מצב גם ככה שישימו אותי באותו חדר עם החברות שלי, במיוחד לא אחרי מה שקרה בשנה שעברה.
חוץ מזה, שלוש בחדר היה מצב אידאלי,זאת אומרת שכל מיטת הקומותיים תהיה שלי, ותהיה מיטה מיותרת נוספת בחדר.
זה נפלא, משום שבהנהלה נטו לדחוס לפעמים שישה או שבעה תלמידים לחדר, אך זה היה בזמנים שונים, אנחנו מתחילים להיכחד, ואפשר לראות זאת היטב.
אני מניחה שהשם שניתן לבית הספר, האקדמייה לנכחדים, ממש מתחיל להלום אותנו, אולי אפילו יותר מידי.