אפס- פרק שני

פרק שני-

איך שהוא, בתוך תוכי ידעתי שאני לא מסוג האנשים שחובבים רעש והמולה.
כבר במסדרון יכולתי לשמוע את הרעש של הצעקות, הדיבורים והצחוק. ברברה הייתה צריכה לשאול את שאלתה שלוש פעמים כדי להחזיר אותי אל המציאות.
"היי, שאלתי איך קוראים לך?" היא אמרה בפעם השלישית, נדמה לי.
"אני… זה…" ניסיתי לנסח תשובה שתשמע כמה שפחות מוזרה.
"זו לא שאלה מורכבת כל כך, את יודעת." היא צחקה, למה מבינה כמה היא טועה.
"האמת היא," התחלתי להתרגז על הלגלוג המסוים שהיה בקולה, גם אם היא לא באמת התכוונה שזה ישמע ככה. "שנראה לי שאני סובלת מאיזו בעיית זיכרון. אני לא זוכרת את שמי." אמרתי בנחישות להישמע חזקה, למרות שבאותו הרגע הרגשתי כאילו אני הולכת להתפרק לרסיסים.
ברברה נעצרה במקומה ברגע ששמעה את דברי, באמצע המסדרון, צעדים ספורים לפני שהגענו אל הדלת שהייתה פתוחה לכדי חריץ, וממנו חלחלו כל הרעשים אל המסדרון.
"אני כל כך מצטערת, לא ידעתי, תינוקת," אמרה בקול רך ומיקדה את עיניה הכהות בעיניי. "היית רוצה… אני לא יודעת, זה די טיפשי למען האמת. אבל היית רוצה שאני אתן לך שם?" חיוך חם הופיעה על פניה, נטול לעג או הומור, מלא באהבה ורצון לעזור.
משהו בי, אותו קול או תחושה פנימית שכבר עזרו לי בעבר אמרו לי שעליי לסמוך עליה, שאני יכולה לבטוח בה בהחלטה כמו זו.
"אני אשמח עם תעשי זאת." אמרתי לאחר שתיקה ממושכת.
ברברה אחזה בידי, מגע ידה העביר תחושה מוזרה בגופי, כאילו זמן רב לא נגעתי בבן אדם אמיתי אבל אולי במשהו אחר? בכל מקרה ידיה היו חמות ומעט לחות. היא עצמה את עיניה והשמיע מעין זמזום של ריכוז מפניה.
"קיאן?" היא אמרה בקול רם. "כן, קיאן!" היא קראה בשמחה והבנתי שהיא מתכוונת לכך שזהו שמי החדש. "מה את חושבת עליו?" שאלה בחיוך.
"קיאן…" חזרתי על השם בקול רם. הוא נישמע טוב, מתגלגל על הלשון ודי מתאים לי משום מה. "אני אוהבת אותו." חייכתי.
"מעולה," אישרה ברברה והתחילה ללכת שוב, עדיין אוחזת בידי. "עכשיו נכיר אותך לשאר בני המשפחה ."

* * *
"תכירו תינוקות יקרים שלי, זו האחות החדשה במשפחה שלנו, שמה הוא קיאן." ברברה חייכה אל שבעת הנערים שישבו סביב השולחן באהבה כאילו הם באמת אחיה ואחיותיה ולא חבורה של יתומים.
"איזה מן שם זה קיאן בכלל?" שאל נער שישב בקצה השולחן בגבה מורמת. שיערו היה בלונדיני וסודר בצורה מושלמת, עיניו היו תכולות כמו שמי הקיץ ותווי פניו יפים.
"סתום את הפה, קייל, אתה מעליב אותה." נער בלונדיני נוסף, בעל עיניים כחולות וגובה מרשים התרומם ממקומו וצעק על קייל מהקצה האחר של השולחן המלבני.
"חברים, בבקשה. בואו לא נריב לפני האוכל, אתם יכולים ללכת מכות אחר כך עם אתם רוצים אבל זה ממש הורס את התיאבון." התערב נער נוסף שיערו היה חום ועיניו זהות, יחסית לשני הנערים הראשונים הוא היה הרבה יותר נמוך.
"אף אחד לא שאל אותך, טים. אם אני רוצה ללכת מכות עם אוסטין אני יעשה את זה גם על המיטה שלה, תלוי מה יתחשק לי באותו הרגע." הוא חייך וקרץ לי, בלי שום בושה לאחר שצחק על שמי. אבל לא יכולתי לשקר, החיוך שלו היה מדהים.
"אני מקווה שאתם שמחים חבורת אידיוטים," נער נוסף קם ממקומו. שיערו היה שחור ופרוע, הוא הרכיב משקפיים על זוג עיניו הכחולות והיה גבוה ומפותח לא פחות מהנער השני שקם, אוסטין. "הצלחתם לקלקל לי את הארוחה עם הריבים המטופשים שלכם, והכל בגלל איזו ילדה." הוא שלח לעברי מבט מזלזל ועזב את החדר.
לפני שהספקתי להגיב בכלל ברברה עזבה את החדר גם היא כשהיא צועקת אחרי הנער משהו כמו, "קדימה, בראיין, אתה יודע שאתה מת על פסטה ברוטב."
"יופי אוסטין, קייל, הצלחתם להבריח את בראיי." אמרה נערה שישבה לצידו של אוסטין בכעס, היה בה משהו שממש שהזכיר אותו. אותו צבע של שיער, שלה ארוך בהרבה משלו, אותם עיניים, אותו עור חיוור מעט.
הבטתי באוסטין, עדיין המומה מכדי לדבר, ולאחר מכן בקייל, משהו חלף על פניו לשבריר שנייה כאשר הביט בנערה אך הדבר נעלם בדיוק כמו שהוא הופיעה ומבטו חזר להיות קשיח לעבר אוסטין.
הנערה קמה גם היא על רגליה ועזבה את חדר האוכל.
"חכי רגע אלי!" קרה אחריה אוסטין ויצא גם הוא דרך הדלת.
כעט בחדר האוכל נותרו רק ארבעה אנשים, קייל שנראה משועמם עכשיו, אני ועוד שני נערות לא מוכרות.
"מה איתך, את לא מתכוונת לעזוב את המקום הסערה, אליס?" שאל קייל והניח את לחיו על ידו שהייתה שעונה על השולחן.
"לא היום, אחי," ענתה הנערה שישבה מולו, היא קראה ספר ולא טרחה להרים ממנו את מבטה. אך יכולתי לראות את שיערה, צבעו חום קינמוני עם גוונים ג'ינג'ים באור המנורה שדלקה מעל הראשים של כולנו. "כל עוד ביונסה עזבה את המקום אני רגועה." היא חייכה אל הספר שלה חיוך קטן.
"אם כך, אני אאלץ לעזוב אתכם כרגע גבירותיי." הוא חייך אל נערה נוספת קטנה למראה שישבה בקצה השני של השולחן, קרוב עליי. וקרץ לי פעם נוספת. לאחר מכן הוא יצא מהחדר ונתן לדלת להיסגר לאיטה מאחוריו.
"אני… אני מצטערת על קבלת הפנים הגרוע. לחלק מאיתנו קשה להתרגל לאנשים חדשים," אמרה הנערה הישבה קרוב עליו. שיערה היה בהיר ועיניה בהירות ועייפות. "שמי הוא מאי, אבל את יכולה לקרוא לי טין טין, ככה כולם כאן קוראים לי." היא חייכה חיוך נעים. "תירצי שאראה לך את חדר האורחים?" שאלה.