אפס- פרק שמיני(וראשון למרתון)

פרק שמיני-

אני לא יודעת מי זה היה, אבל ממקום כל שהוא בחדר מישהו צעק "מלחמת אוכל!".
באותו הרגע ידי נמשכה בחוזקה אל מתחת לשולחן, זו הייתה טין טין. "זה רק ילך ויהיה גרוע יותר, עדיף לך להישאר כאן." ידעתי שהיא צודקת בגלל שרגע לאחר מכן נשמע צווחתה של ברברה וחצתה את האוויר בחדר לשניים, לאחר מכן נשמעו קולות של חפצים אקראיים מושלכים מכל עבר, צחוק וצעקות של אלה שישבו סביב השולחן לפני רגע, פעם בכמה זמן צלחן גדולה מלאה בסלט או מאכל אחר פגע ברצפה והשפריץ רוטב עליי ועל טין טין אבל נראה היה שרוב הזריקות היו מדויקות ופגעו בדיוק במי שהיו מכוונות עליהם.
הדבר שהפסיק את כל המלחמה הייתה צעקה חדשה של משהי שלא קראתי.
"ילדים כפויי טובה," היא נבחה ונשמעה מזועזעת. בשלב הזה טין טין משכה את ידי פעם נוספת כדי שנצא ממחבואנו תחת השולחן, המקום היה נראה נורא והנערים האחרים נראה גרוע יותר. "זה מה שאני מקבלת על ההשקעה שלי בכל?!" אישה נמוכה ומלאה עמדה ליד דלת הכניסה למטבח ונעצה מבט מלא בזעם בכל אחד ואחד מהנערים.
"אנחנו מצטערים, פרודי." אליאן הייתה זו שהתנצלה בשם כולם, שיערה הבלונדיני היה מלוכלך בחתיכות של ירקות שונים וזרועותיה החשופות נצצו בגלל שמן שנטף עליהם, הגופייה שלבשה נצמדה לגופה בגלל הרטיבות והיא התקרבה אל פרודי, הטבחית, בזהירות כדי לא להחליק על הרצפה.
"התנצלות לא תעזור לכם הפעם, נשבר לי כבר לנקות את הבלגן אחריכם," היא הניחה את זרועותיה העבות על מותניה ומבטה נשאר כעוס. "אתם תנקו את הבלגן הזה *ביחד* ולאחר מכן תדיחו את הכלים *ביחד* ואחר כך אדון אדמונס יחשוב יחד איתי על עונש הולם לכולכם על בזבוז מזון." היא לא הספיקה לחזור למטבח לפני שהדלת לחדר האוכל נפתחה בסערה.
"מה לכל הרוחות קורה פה?!" אדון אדמונס עמד בפתח הדלת, יכולתי לראות על פניהם של הנערים האחרים שהם חוששים מתגובתו אבל הוא פשוט נופף בביטול לעברם. "תנקו את הבלגן הזה, קיאן," הוא קרא בשמי ופתאום הבנתי שאני באמת נמצאת שם, לא סתם עוד צופה מהצד. "בואי איתי, מהר." הוא כבר התחיל לצעוד ובלי להביט לאחור הלכתי בעקבותיו, חומקת חדר האוכל המטונף מהמבטים שליוו אותי עד שנעלמתי משדה ראייתם.

הם הביאו אותו לאותו החדר שבו אני הייתי בזמן שהייתי מחוסרת הכרה, הוא שכב על אותה המיטה שבה אני שכבתי לפני פחות מעשרים וארבע שעות.
פניו היפים עדיין היו מתוחים ומעוותים ממה שנראה כמו כאב כלשהו, מצחו מטף זיעה ושיערו החום- שנראה כל כך רך למגע, נדבק עליו, חזהו עלה וירד במאמץ לנשום.
"אנחנו חושבים הוא יתעורר בקרוב," קולו של אדון אדמונס חזר להיות רגוע ושלוו כמו תמיד, אך מבטו נשאר נטוע על הנער מחוסר ההכרה ששכב במיטה.
"זה נראה כאילו הוא סובל." ציינתי, מתיישבת על כיסא שנח לצד המיטה.
"ערכנו עליו בדיקות מאז אתמול בלילה," הוא מפנה את מבטו אליי. "אין לא שום נזק גופני."
"ואתה… אתה חושב שהוא נמצא כן ב- בגללי?" שאלתי, מקווה שהוא יבטל את תשובתי בהניף יד, אך הוא לא עושה זאת, במקום זאת הוא החזיר את מבטו אל הנער ושותק לזמן ממושך.
תקתוק מחוגי שעון נשמע ממקום כלשהו באחורי החדר והרגשתי כאילו עבר נצח עד שהתחיל לדבר פעם נוספת.
"אני באמת לא יודעת מה קורה. את מבינה, קיאן, קייל היה האחרון שהגיע לכאן, וזה קרה לפני זמן רק כשהוא היה ילד קטן, מאז לא הגיעו לכאן אנשים, אורחים או יתומים או אנשי צוות חדשים. פתאום את הופעת ולאחר פחות מיום שאת נמצאת כאן הגיע נער נוסף. את לא זוכרת מאיפה באת וכשהגעת לכאן היית מחוסרת הכרה בדיוק כמוהו…" הוא עוצר לרגע ופעם נוספת מביט בי, מבטו מלא רגש שאיני יכולה לפרש. "המקום הזה הוא הבית שלי והאנשים שגרים בו הם משפחתי, את בוודאי מבינה שאני לא אסלח למי שיעז לפגוע במישהו מהם או במקום הזה." אני מהנהנת בלי לומר דבר, מפוחדת פתאום. אדון אדמונס אומנם לא מרים את קולו אבל אולי זה היה עדיף, קולו שקט אך חזק, מלא עוצמה וכריזה שאני פוחדת לנשום. "מצוין," הוא מחייך אבל המתח שהיה בחדר עדיין לא התפוגג. "אני רוצה שתישארי פה כעט, תשמרי עליו וברגע שהוא יתעורר תבואי לקרוא לי, בסדר?" הוא שואל.
"ב- בסדר…" אני אומרת בקול שקט, קצת דומה למלמול.
"אני סומך עלייך, קיאן." הוא אומר רגע לפני שהוא יוצאה דרך הדלת וסוגר אותה.
המילים שלו מהדהדות בחדר, משהו בי גורם לי לחשוב שהוא התכוון להרבה יותר ממה שאמר. הוא סומך עליי, הוא לא ייתן לאיש לפגוע בביתו או במשפחתו. הסיפור השקרי, כביכול,שאוסטין, קייל ואליס סיפרו לי אתמול בלילה נשמע הגיוני פתאום. אבל איך יכול להיות שזה באמת אמיתי? שמשהו כמו אדון אדמונס יהיה חלק מאיזה ארגון ממשלתי מוזר שעושה ניסויים על בני אדם?
התקתוק של השעון מוציא אותי משלוותי ככול שאני נמצאת בחדר ואני קמה מהכיסא, ניגשת אל שידת עץ לבנה שנמצאת מאחוריי ומוציאה את הסוללות מהשעון.
דממה, שקט שורר בחדר אבל רק לרגע משום שלאחר מכן נשימותיו של הנער נשמעות שטוחות יותר, אני מסובבת את מבטי ורואה שהוא יושב על המיטה, נועץ זוג עיניים כחולות מדהימות ביופיים, בי.
"שלום לך, זירו, באתי להרוג."