אפס- פרק שלישי

פרק שלישי-

"אני רוצה להתנצל שוב," טין טין פתחה בדבריה פעם נוספת כשהלכנו יחד במסדרון ארוך ומואר באור קלוש. "אני לא באמת יודעת איך זה, אבל אני מניחה שככה זה עובד במשפחות- ילדים גדלים ורבים זה עם זה." היא הביטה ברצפה וקולה היה חלוש מעט.
לא אמרתי דבר, למרות שהיה היגיון במה שאמרה ושגם אני הרגשתי שהדברים אמורים להתנהל בצורה כזאת פשוט לא יכולתי לצאת מההלם. כל כך הרבה דברים קרו בבת אחת.
נזכרתי במה שאדון אדמונס וברברה אמרו לי כרק התעוררתי לפני פחות משעתיים, "זה בית יתומים אבל אדון אדמונס אוהב לחשוב שאנחנו משפחה גדולה ומאושרת."
גדולה- כן. מאושרת… קצת פחות.
"את לא יכולה לשפוט אותם על פי פגישה אחת." קולה של טין טין החזיר אותי פעם נוספת את המציאות.
"הם לא עשו רושם ראשוני כל כך משכנע." השבתי, קולי צרוד במקצת.
"חכי ותראי, מחר הכל יחזור להיות בסדר. טים, קייל ואוסטין יחזרו להיות החבורה השמחה שהם תמיד היו. אליס תתווכח עם ברברה על הזמן שהיא מבלה במקלחת בכל בוקר, בזמן שאני או איליאן ננסה להשלים בניהם ובראיין… טוב ככה בראיין מתנהג רוב הזמן." חיוך קטן עלה על פני התינוק שלה כאשר היא הרימה את מבטה סוף סוף מהרצפה אליי.
לאחר מכן שנינו שתקנו ושקענו במחשבות. טין טין חשבה על דברים משל עצמה בעודי מנסה לחקוק בזיכרוני את הדרך אל חדר האורחים כדי שלא הלך לאיבוד.
המסדרון היה רחב ידיים ועל הרצפה נפרש שטיח עבה בגווני אדום וחום. בצידו הימני של המסדרון היו דלתות של חדרים ומהם יכולתי לשמוע את קולותיהם של אלו שישבו סביב השולחן בחדר האוכל לפני רגעים מעטים. בצידו השמאלי של המסדרון היה חלון ארוך ורחב שנפרש על פני כל הקיר, הוא השקיף על חצר אחורית מושלגת שהירח והאור החלוש שבקע מנורות התקרה היה הדבר היחיד שהאיר אותה.
בסוף המסדרון הייתה דלת נוספת אליה התקרבה טין טין ופתחה אותה לבסוף.
"בעיקרון חדר האורחים נועד לשלושה אורחים לפחות, אבל נראה הלילה את מקבלת את כולו לעצמך." היא חייכה ופתחה את הדלת.
בפנים היו שלוש מיטות שסודרו בצורת האות ח' על שלוש הקירות של החדר. ליד קיר של הדלת ניצב ארון קטן בעל שתי דלתות מעץ חום ופשוט. בקיר שמול הדלת, מעל אחת המיטות ניצב חלון יחיד. החדר עצמו היה די קטן והרגיש מעט חנוק.
"אני ישנה כאן לבד?" שאלתי, חוששת מכך פתאום.
"כן. הייתי מציאה לך לישון איתי ועם ברברה, אבל החדר שלנו ממש קטן ואין בו מקום לעוד מיזרן," היא אמרה בעודה מוציאה מהארון כרית מוצאת ושמיכה. "ואני לא יכולה לישון איתך כאן בגלל… טוב אלה החוקים של אדון אדמונס, אסור לצאת מהחדרים אחרי שעת כיבוי האורות." היא משכה בכתפיה והניחה את כלי המיטה על המיטה הימנית ולאחר מכאן פתחה את החלון.
אנחה נפלטה מיפי ברגע שהיא פתחה את החלון, אוויר קר חדר אל תוך החדר והוא כבר לא הרגיש חנוק כלל.
"אם תירצי את יכולה לסגור אותו בכך שתלחצי על הכפתור הזה ותמשכי למעטה," היא הדגימה. "אני מצטערת שאני לא יכולה להישאר יותר, אבל שעת כיבוי האורות מתקרבת ואני חייבת להספיק לאכול משהו לפני." היא חייכה בהתנצלות ועזבה את החדר.
נותרתי לבדי, לא בטוחה אם אני מרוצה מכך או לא.
בעל כרחי נדדו מחשבותיי אל הלילה ההוא, ביער. האנשים שרדפו אחריי, הפסיעות שלהם בשלג, הם היו רבים כל כך.
החלטתי שאני מעדיפה את המחנק על פני הקור ועל פי הוראותיה של טין טין סגרתי את החלון.
כך או כך לא יכולתי לישון לאחר יומיים במיטה. הרגשתי כאילו אני חייבת לעשות משהו, המיטה בחדר האורחים לא נראתה מזמינה כלל אך אם העזוב את החדר העבור על אחד החוקים של אדון אדמונס שהכניס אותי בטוב ליבו אל ביתו, אל משפחתו.
דפיקה על הדלת החזירה אותי אל המציאו ובלי לחכות לתשובה היא נפתחה.
"היי, ילדה עם שם מוזר," קייל הזעיף פנים לעברי מעבר לדלת. "אדון אדמונס מעוניין לדבר איתך, הוא ביקש שאראה לך את הדרך אל משרדו אז… קדימה קומי כבר." שלחתי אליו מבט זועם אך יצאתי בעקבותיו מהחדר.