אפס- פרק שישי

פרק שישי-

מבטי היה נטוע על הנער חסר ההכרה שנח על כתפו של גידעון המזדקן. אדון אדמונס והוא המשיכו לדבר בניהם בעודם משכיבים את הנער על הרצפה במסדרון וסוגרים את הדלת. אוסטין, אליס וקייל המשיכו לדבר ביניהם על המזל שהיה לנו בכך שהצלחנו להתחמק מעונש בזכות המקרה ועל צירוף המקרים שבמתרחש. אני פשוט לא יכולתי לנתק את מבטי ממנו.
שיערו היה כהה ופרוע, נידבר למיצחו בגלל השלג והזיעה שהיו עליו. עיניו היו עצומות אך לא בשלווה, נראה כאילו הוא חולם חלום רע משום שכל תו פניו היפים והשחומים היה מעוות מסיבה כל שהיא. הוא לבש מעיל שלג שחור ומגפיים, אבל הדבר שצעק במוחי יותר מכל היה שהוא הגיע לכאן באותה הדרך כמוני, מחוסר הרכה, בלילה מושלג.
יכול להיות שזה יותר מצירוף מיקרים? אולי הוא הגיע לכאן בשבילי?
"קיאן!" קולו החד של אדון אדמונס החזיר אותי אל המציאות בחבטה חזקה. "לכי מיד לחדר האורחים ואל תצאי משם עד הבוקר," הוא יישר את עיניו השחורות, חדות כמו סכין, אליי. "זה כולל גם אתכם, אנחנו נדבר על העונש שלכם בפעם אחרת." הוא פנה להביט באוסטין, אליס וקייל. לאחר שסיים את דבריו הוא שחרר את כולנו בהניף יד וחזר לדבר עם גידעון.
"תודה שפחדת גם, קייל." אליס דחקה בקייל כאשר ארבעתנו עשינו את דרכינו במסדרון, כל אחד לחדרו.
"למה שאפחד מהזקן הזה, הוא פשוט… פשוט הרס לי את החוויה שבפריצה." הוא חייך בגאה, כנראה על כך שהצליח להמציא תירוץ שהוא לא לגמרי מטופש.
"בטח שיש לך סיבות לפחד, כולנו שמענו את השמועות עליו." אוסטין הצטרף לשיחה ודבריו גרמו גם לי להתעורר פתאום.
"על איזה שמועות אתם מדברים?" שאלתי.
אליס אפנתה עליי את גבה וקייל פשוט שתק לעברי, מחייך חיוך מתגרה. היחיד שהסכים בטובו לענות היה אוסטין. "מאוד בוגר, חבר'ה," הוא גלגל את עיניו לעבר חבריו. "השמועות על אדון אדמונס. מספרים שבעברו הרחוק הוא היה חייל ביחידה מיוחדת של הממשלה, יחידה שבה עברו כל החיילים ניסויים מוזרים כדי לשפר את הביצועים שלהם, הבעיה הייתה שהתהליך מוחק את ההרגשות והזיכרונות שלהם," הוא נעצר לרגע בדרמתיות, נותן למידע לחלחל לתוכי. בשלב הזה עצרנו כולנו ליד הדלת הראשונה שככול הנראה הובילה לחדרם של אוסטין וקייל, אבל לא קייל ולא אליס מיהרו אל חדריהם. "הבעיה עם אדון אדמונס הייתה שהתהליך חל עליו רק באופן חלקי, הוא אמנם שכח את עברו והביצועים שלו אומנם השתפרו אבל הרגשות שלו לא כבו. הוא המשיך להרגיש והרגש העיקרי שחש הייתה אשמה על כל אותם דברים שהממשלה גרמה לחיילים לעשות." בשלב הזה כבר הייתי מרותקת כל כך לסיפור שהפסקתי לנשום.
"הו הו! אני רוצה להמשיך את הסיפור!" קיפצה אליס ואפילו לא שמתי לב שהמשך הסיפור בקע בפיה. "אחרי זמן מה, מלא ברגשות אשמה מייסרים וכבול בסביבת אנשים שאינם חשים דבר, הרגיש אדון אדמונס שהוא הולך ומשתגע. המפקדים שלו, מחוסר ברירה, אישרו לו חופשה קצה של שבוע בלבד אבל-"
"שבוע זה כל מה שהוא היה צריך בשביל להתאהב בה עד מעל הראש," התפרץ קייל לדבריה של אליס והוציא לה לשון לאחר מכן כדי להבהיר שהוא זה שממשיך לדבר מעכשיו. "הוא פגש אישה, את מבינה? בגלל שהוא, בניגוד לכל החיילים האחרים כן הרגיש הוא גם הספיק להתאהב בה בזמן קצר מאוד. העניין הוא שבמקום לסדר לו את המחשבות האישה הזו רק בלגנה לו את המוח עוד יותר. היא דיברה איתו על תקווה וחלומות וילדים וכשחזר מהחופשה שלו הוא כבר לא היה אותו הדבר, הוא החליט לברוח."
"בלי עבר לא נותר לו למי לפנות, חוץ מהאדם היחיד שהוא כן זוכר, האישה שפגש בזמן החופשה שלו," המשיך אוסטין, דממה השתררה ומילותיו הדהדו במסדרון. "הוא החליט לספר לה את האמת על עצמו, על מי שהוא ומה שעשה. בדרך נס הסכימה האישה לקבל אותו למרות הכל ויחד הם ברחו הרחק מציפורניה של הממשלה עד ש-"
"עד שהממשלה מצאה אותם. הם הרגו את האישה לאט, כדי שאדון אדמונס יוכל לשמוע את סיבלה ולהבין שאיתם לא מתעסקים, בדיוק ברגע שהם התכוונו להרוג גם אותו משהו קרה, לא ברור בדיוק מה, והוא הצליח להימלט," המשיכה אליס. "כשהוא סובל ומוכה ושבור לב ומתאבל על מותה של אהובתו החליט אדון אדמונס לעשות את הבלתי אפשרי, הוא עבד בלי סוף רק כדי שהיה לו מספיק כסף כדי לקנות את המקום הזה, מקום מבודד ורחוק מהכל בלב היער, הרחק מציפורניה החדות של הממשלה. ובמקום הזה-"
"במקום הזה בדיוק," פעם נוספת התפרץ קייל אל דבריה, כדי לחתום את הסיפור, הנחתי. "הוא הקים את בית היתומים שבו אנחנו חיים היום, משום שזה היה חלומה של אהובתו, כדי להקים לעצמו משפחה אמיתית."
דממה, לא יכולתי לשמוע דבר ואפילו המחשבות שבראשי הפסיקו להסתחרר. לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי. לא יכולתי לקשר את הסיפור העזוב והנורא הזה אל מישהו נחמד כמו אדון אדמונס.
"אתם באמת מאמינים לסיפור הזה?" שאלתי בשקט, מפחדת להפר את הדממה, לגרום לצללים להתעורר.
ואז ברגע אחד הכל השתנה, ההבעות הרציניות שלהם הפכו פתאום לפנים מעוותות מרוב צחוק שהתגלגל ונשמע רם כל כך ברחבי המסדרון שפשוט רציתי שהאדמה תיבלע אותי באותו הרגע.
"זה סתם סיפור שאחד היתומים האחרים שגרו כאן לפנינו המציא." צחקה אליס וניגבה דמעת צחוק מעינה הימנית.
"כן. האמת שאדון אדמונס קיבל את האחוזה מסבא שלו, אני לא יודע למה הוא החליט להקים במקום דווקא בית יתומים אבל הנה אנחנו כאן." חייך אוסטין.
"היית צריכה לראות את הפרצוף שלך, קיאן. באמת הייתי צריך לצלם את זה." קייל טפח על כתפי וגרם לי לרעוד.
לא יכול להיות שזה פרי דימיונו של יתום שגר פה פעם, לא יכול להיות שכל זה המצאה אחת גדולה.
"לכי לישון, קיאן. מחר בבוקר נגלה מיהו הבחור החדש ועם יהיה לנו מזל אולי אפילו נצליח לחמוק מעונש." אמר אוסטין וחמק לכיוון חדר כשקייל בעקבותיו.
אליס נעצרה רגע, רק כדי להרים את החתול האפור והזקן שלה אל בין זרועותיה ולאחר מכאן נכנסה לחדר הסמוך.
"שינה ערבה, בשר טרי, ברוכה הבאה לבית שלנו." היא חייכה אליי לפני שסגרה את הדלת והשאירה אותי במסדרון לבדי.