אפס- פרק שביעי ושמניני(כפול וזה^^)

אפס-

פרק שביעי-

"מה אנחנו עושים פה?" שאלתי בלחש לאחר שהתנתקתי מאוושן. הבטתי סביב, היינו בעזור מרוחק של בית הספר, סביבינו היו רק דשא ירוק ולח בגלל לילה וכמה עצים.
"אני לא יודע." הוא ענה במשיכת כתפיים ופלט צחקוק.
"אוושן זה היה…" מדהים, המשכתי בליבי אך לא יכולתי לומר זאת, התחושה שהוא גרם לי להרגיש בכך שנגע בכתפיי, פעימות הלב החזקות שנגרמו לי בגלל שהבטתי ישירות לתוך עיניו, הייתי משותקת.
"אני ." הוא קירב את שפתיו פעם נוספת אל שפתיי, הטעם היה משכר, מתוק ומושלם, כאילו חטיף שוקולד וסוכריה התחתנו והביאו ילד בתוך הפה שלי.
לא יכולתי לעמוד יותר ופשוט התמוטטתי על הדשא, אוושן התמוטט אחרי ושניינו התגלגלנו על הדשא בצחוק רועם, לבסוף נעצרנו, אוושן נשכב על הדשא ואני כרעתי מעליו.
"אני אוהב אותך, אן, אהבתי אותך מהרגע שראיתי אותך בקפטריה ביום הראשון שלך כאן." הוא חייך. אור הירח גרם לפניו להראות כל כך יפים, כנים.
"אני… גם… אתה יודע…" מלמלתי במבוכה, אני לא רגילה לומר דברים כאלה בקול רם, לאף אחד.
"את כל כך יפה." הוא אמר בפשוטת וליטף את פני.
נשכבתי על הדשה לצידו ושמחתי על החושך שסביבינו ככה שהוא לא יכול לראות את הסומק על פני.
"למה אתה כאן, אוושן?" שאלתי כדי להעביר את הנושא.
לא ראיתי את זה בבירור אבל אני יכולה להישבע שהוא הרצין פתאום. אוושן היה בין היחידים שלא שמעתי את הסיפור שלהם מאלנה.
"זה… טוב זה סיפור די ארוך. " הוא התחיל לומר.
"אתה לא חייב לספר לי." מהרתי לומר.
"לא… זה בסדר, מקל עליי לדבר על זה מידי פעם," הוא אמר לאיטו. " טוב, הילדות שלי לא הייתה הכי טובה שיש, ההורים לו היו בבית ו… אני הרגשתי די בודד. בכל מקרה התחברתי לחבורה כזאת בבית הספר הקודם שלי, הם כאילו הבינו אותי, הם נתנו לי לשתות אלכוהול וזה גרם לי להרגיש טוב עם עצמי. לתקופות קצרות אבל לפחות זה עזר במשהו.
בכל פעם שסבלתי מאנגאוור חשבתי רק איפה אני יכול להשיג עד אלכוהול, בסך הכל רציתי שהתחושה המחורבנת שהייתה לי בחיים, תעלם ודי," קולו נסדק והתחלתי להתחרט על כך שביקשתי ממנו לספר לי על עברו. " "בשלב מסויים ההורים לי גילו על ההתמכרות שלי, הם אפילו לא ניסו לעזור לי, לא ניסו לקחת חלק בחיים שלי. הם שלחו אותי לכאן כדי להיפתר ממני, כי הם התייאשו לפני שאפילו ניסו להתגבר על המצב." הוא נשם עמוק, נשימה עמוקה שהכניסה אוויר צלול לריאותיו.
"אני… אני לא הכרתי את ההורים שלי," אמרתי בשקט. " כלומר אמא שלי מתה כשהייתי קטנה, אחר כך אבא שלי התחתן עם אישה אחרת, היא לא אהבה אותי וגרמה לו לשנוא אותי. אחרי שהילדה שלהם נולדה הם מתו יחד בתאונת דרכים ואני והילדה שהם נשלחנו לגור אצל אמא של אבי. פרצתי למשרד המנהל של בית הספר הישן שלי ובגלל זה אני כאן."
הרגשתי את ההקלה מתפשטת בגופי, שמעתי על כך שלדבר על הכאב משחרר אבל לספר למשהו קרוב שכל כך אוהבים על הכאב והסבל היא תחושה אחרת לגמרי, תחושה עצומה שקשה לתאר במילים.
"אני באמת אוהב אותך, אנאיס." אמר אוושן וחיכך את פניו בפני.
"גם אני אוהבת אותך, אוושן." חייכתי והתענגתי על הרגע הזה כמו שלא התענגתי על שום רגע בחיי.

פרק שמיני-

"אז מה, אתם זוג עכשיו?" שאל יאן ונאנח כאילו מדובר באיזה בדיחה גרועה.
"נראה לי שכן." אמר אוושן ושילב את אצבעותיו באצבעותיי.
"מסכימה לגמרי." חייכתי ונישקתי את לחיו.
"אתם כל כך מתאימים אחד לשניה." צווחה אוולין וחיבקה את שניינו.
"אמ… אני לא רוצה להרוס את המסיבה אבל אנחנו די מאחרים." אמרה ברוקלין ויצאה דרך דלת המעונות לעבר האולם הגדול.
שבוע עבר מאז שאני ואוושן התחלנו לצאת ובכל יום שעבר הגעתי למסקנה שאני אוהבת אותו יותר, זה היה בלתי נשלט לא לאהוב אותו.
יום אחרי הסצנה הרומנטית שלנו הודיעו לנו על המופע שיערך בשבוע הבא ועל הזמר המסתורי שהולך לשיר בו. אני לא מצאתי את הכישרון שלי אבל נראה היה שכולם עבדו על שלהם, כולם היו נרגשים ולבושים בצורה חגיגית ביותר כשעמדנו בכניסה למעונות ואני ואוושן הצהרנו באופן רשמי שאנחנו זוג.
"אוקיי אנחנו באים." צעקתי וצחקתי.
כולם יצאו אל הלילה שהיה קר לעונה, אוושן כרך את ידו סביב גופי וחימם אותי בצורה שלא תאמן.
"אתה מתרגש?" שאלתי בחלש, רחוות הדשה הייתה מוארת בניאון גדול שנח על בניין ההנהלה מולה והייתה מלא בתלמידים שנעו לכיוון אולם הספורט הגדול שקושט במיוחד לאירוע.
"בשביל החברים שלנו." הוא נתן לי נשיקה בלחי והשעין את ראשו על שלי.
"חבל לי רק ששנינו לא נופיע, כלומר אני חסרת כישרון אבל אתה… יכולת לנגן בגיטרה או משהו." אמרתי.
"דבר ראשון הכישרון שלך הוא לעשות אותי שמח, וזה חתיכת כישרון. ודבר שני, אני איתך באש ובמים, עם את לא עולה על הבמה גם אני לא." הוא חייך והמיס את ליבי.
האולם הגדול היה ענק והומה תלמידים, לדיבורים נשמעו בכל פינה וחדרו לתוך המוח שלי.
"את מבינה, אן?" שאלה ברוקלין וניערה אותי.
"מה?" שאלתי.
"אמרתי, אנחנו הולכים אל מאחורי הקלעים, את ואוושן תתפסו לנו מקום ואחרי שמופע הכישרונות יגמר נוכל כולנו לצפות במופע של הזמר." היא אמרה בסובלנות.
"בסדר." חייכתי.
אני ואוושן תפסנו כמעט שורה שלמה שאיכשהו נוטרה ריקה וחיכינו לתחילת המופע.
האור באולם החל לדעוך וכך גם הקולות והליחשושים. לבסוף בוב עלה על הבמה בדרמטיות שאלומות אור אחת מלווה אותו.
"אני יודע שעברו עלינו ימים קשים," הוא החל לומר, בזווית הבמה ראיתי את ליאו ויכולתי להישבע שהוא הסתכל עליי ועל אוושן. "אב היום המופע הזו הוא בשבילכם, כדי שתהנו, שתחזרו לשגרה," הוא המשיך. "ומחר הלימודים מתחילים בעשר ואני רוצה לראות את כולם בכיתות." אנחות נשמעו מכל עבר, וגם כולות צחוק.
"ועכשיו למופע." הוא הקטע את הצחוקים והדיבורים והאור כבה בבת אחת.