אפס- פרק רביעי ^^

אפס-

פרק רביעי-

הבטתי בשעון שהיה תלוי על הקיר מעל הלוח, זה היה שעון מחוגים גדול עם מסגרת שחורה וספרות רומיות. מחוג השניות תקתק במרץ אך נראה היה ששניי המחוגים האחרים לא זזו למרות שהזמן עבר, לפחות כך היה נדמה לי.
המורה למתמטיקה דיברה בחריצות על משהו שלא הבנתי ושאר התלמידים הביטו בלוח במבטים מזוגגים, כולם ציפו שהשיעור יגמר אבל המצב שלי היה נורא, לא הצלחתי לשלוט ברגל הימנית שלי והיא קפצה כמו משוגעת, לא יכולתי לשבת יותר בכיתה.
במוחי יכולתי לשמוע כמו מתוך חלום את השיחה שהתנהלה הבוקר, זו הייתה אחת משיחות המוטיבציה שבוב, המנהל של 'אפס', נהג לעשות עם התלמידים לפחות פעם בשבוע.
"הזמן להתחיל מחדש הוא בכל בוקר…" הוא אמר ויישר את מבטו אליי. "הכל תלוי בנקודת המבט…"
שפשפתי את עיניי בעייפות, אני שונאת ללמוד! שונאת לבשת בכיתה החנוקה ולהקשיב לאנשים שחושבים שהם יותר טובים ממני רק בגלל שיש להם תואר אקדמאי.
הצלצול נשמע בדיוק כשהתכוונתי להצהיר בפני המורה שאני יוצאת.
"אל תשכחו לקרוא את פרק חמישים שעוסק בפרבולות מחייכות ועצובות." מלמלה אמורה אבל הכיתה התרוקנה במהירות ונראה היה שאיש לא באמת מקשיב.
"אני פשוט שונאת מתמטיקה." התנשפה קסנדרה כשיצאנו מהכיתה לעבר המסדרון.
"את פשוט לא מבינה כמה אני מסכימה איתך." אמרתי והתנשפתי בהקלה על כך שהשיעור הארור נגמר.
"יש לך עד שיעורים היום?" שהיא שאלה.
מפני שעברתי הנה רק לפני חודש היא עדיין לא הכירה את מערכת השעות שלי… למרות שגם אני לא ממש הכרתי אותי בעצמי. שלפתי חתיכת נייר מתיק הצד החום שלי וסרקתי אותו במהירות.
"למען האמת אין לי עד שיעורים היום… לא באופן רישמי." מלמלתי כשנזכרתי בפגישה שלי עם אוושן, פגישת לימודים זאת אומרת.
"מה זאת אומרת לא באופן רישמי?" היא שאלה ונראתי מסוקרנת.
"אוושן הציעה ללמד אותי ביולוגיה," גירדתי את אורפי במבוכה. "בגלל העונש וכל זה."
"הו, אוושן, הוא כל כך חתיך, לא פחות מליאו למען האמת." היא צחקקה בחולמניות.
"אם את אומרת." עניתי בייאוש והצטרפתי לצחוקה.
אחרי שחזרתי לחדרי ונפרדתי מקסנדרה שהלכה לשיעור תאטרון, החלפתי את בגדיי למשהו נוח וקליל יותר לקחתי את ספריי הביולוגיה שלי ורצתי אל הספרייה בתקווה שאוון לא מחכה.
כשנכנסה לאגף שבו התלמידים יכולים ללמוד ראיתו אותו מיד, הוא יש על יד שולחן וקרא בספר בלויי וישן.
"סליחה שאיחרתי…" מלמלתי כשסומק עלה על לחיי ומשכתי את הכיסא שלידו.
הסיפריה הייתה גדולה אבל אגף הלימוד היה קטן יחסית, לא היו חו חלונות והוא היה מואר על ידי עשרות נורות חשמל שהפיצו אור צהוב וחמים. אגף הלימוד כלל בתוכו שלחנות וכיסאות משרדיים מסתובבים ופופים בשלל צבעים, בו לא היו ספרים והוא נועד לספק מקום שקט לאלה בבית הספר שמתכוונים לסיים את התיכון.
"לא איחרת אן," הוא חייך והביט בשעור בעל הרצועה החומה שהיה על פרק זרועו. " לא בהרבה, לפחות." הוא חייך וסגר את הספר, על הכריכה השחורה לגמרי היה כתוב בכתב לבן ובולט 'החיים שאחרי החיים- פילוסופיה למתחילים'.
"סליחה…" צייצתי והשפלתי את מבטי.
הוא צחק צחוק עמוק ומתגלגל והניח את ידו על כתפי. "הכל בסדר, אן, באמת."
הקלה הציפה אותי בעקבות הצחוק שלו, משהו בנימה המתגלגלת והרגועה גרם לי להרגיש נינוחה יותר.
נשמתי עמוק את ריח הספרים שהתערבב עם ריח הבושם הנעים של אוון וגרם לי מן ערפול חושים בלתי נשלט.
"תפתחי את הספר וקדימה לעבודה." הוא קרא בחיוך ונשמע כמו חנון גמור.
צחקתי והוא צחק איתי, וכל כך שמחתי שהוא שם איתי, עוזר לי להתגבר על ה"עונש" של ליאו.

"אני רצינית, אוושן, חשבתי שליאו עומד לערוף לי את הראש כשהוא דפק על השולחן שלו." אמרתי ופרצתי בצחוק, נזכרתי ברגע ההוא שבו ליאו החביב נראה לי כל כך כועס ומנוכר, ההתנהגות הזו הייתה כל כך לא אופיינית לא שזה היה מצחיק.
"אני שמח שהוא לא עשה את זה…" מלמל אוושן וחייך.
"גם אני." צחקתי.
שניינו יצאנו מהספרייה כשהשעה הייתה קרובה לשבע בערב, והתקדמנו לכיוון מגורי התלמידים. זה בעצם אומר שהיינו צריכים לצאת מבניין הכיתות הגדול והרישמי ולחצות את רחבת הספורט את הבניין הנמוך והמוזנח שהתחלק לשניים, בנים ובנות.
השמש בדיוק שקעה וצבעה את הדשא של מגרש הכדורגל בגווני ארגמן מדהימים. בחוץ נשבה רוח סתיו קרירה שפרעה את שיערי השחור ונראה היה שרוב התלמידים מעדיפים לבלות בחדרים או במועדון.
כשהתקרבנו אל המגורים בשתיקה התחלנו לשמוע צליל מוזר, מוכר לשניינו בצורה בלתי נעימה.
"מה קורה פה?" שאל אוושן ונראה לחוץ.
הבטתי בו בחוסר הבנה, והתחלתי להגביר את קצב ההליכה שלי כשאוושן איתי יחד.
רעש הסירנות התגבר ככול שהתקרבנו אל המגורים וכבר יכולנו לראות את התקהלות התלמידים ואת שני ניידות המשטרה ואת האמבולנס חונים מחוץ להם.
קאיה הייתה הראשונה שאיתרתי בין ההמון.
"מה קורה פה?" שאלתי וליבי התחיל להלום.
"גופה…" היא מלמלה חרישית, פניה היו מיוזעים והיא נראתה חרדה לחלוטין. " הם מצאו גופה במועדון של השמיניסטים…" היא נענע את ראשה בפרעות כאילו יכלה לראות את המראה בעיניי רוחה.
"מה זאת אומרת גופה?! של מי?!" שאל אוושן שהגיח מאחורי. הוא נראה המום לא פחות ממני, כלומר הוא בעצמו היה שמיניסט.
" משהיא בלונדינית, מורגן פרדנק או משהו." אמר יאן שצץ משום מקום שומר על הבעה חתומה כמו תמיד.
"הכרת אותה?" שאלתי את אוושן.
הוא הניד את ראשו בשלילה באטיות. " היא למדה איתי מדעי החברה אבל לא יצאה לנו לדבר הרבה." הוא אמר כאילו מהרהר במשהו.
"אז למה שמשהו ירצה… להרוג אותה?" שאלתי.
"אני באמת לא יודע…." מלמל אוושן עדיין באותו טון.
באותו הרגע לא היה דבר שהשתוקקתי לעשות יותר מאשר לדעת מה עובר לו בראש.