אפס- פרק רביעי

פרק רביעי-

קייל עזב אותי מול דלת עץ גדולה וכהה, לאחר שלא הפסיק לפטפט על עצמו לאורך כל הדרך.
נאנחתי בהקלה, הוא לא בדיוק הטיפוס הראשון שהייתי מתחברת איתו במקום כמו זה.
עמדתי לפני הדלת ודפקתי עליה קלות, מבפנים יכולתי לשמוע את קולו של אדון אדמונס מאשר לי להיכנס. פתחתי את הדלת ונכנסתי.
משרדו של אדון אדמונס היה רחב ידיים יותר מחדר האורחים ונראה עתיק למראה, על הקיר של החדר מול הדלת היו מדפי ספרים מהתקרה ועד הרצפה. על שני הקירות הנוספים היו תלויים דיוקנאות של אנשים יחידים ומשפחות. אדון אדמונס בעצמו ישב על כיסא מנהלים ליד שולחן והתעסק במחשב נייד שניצב מולו.
רק כאשר הזזתי את אחד משני הכיסאות שניצבו מול השולחן בחריקה הוא הרים אליי את מבטו בחיוך.
"שלום לך." הוא הושיט את ידו מעבר לשולחן ללחיצה.
"שלום." השבתי ולחצתי את ידו הגדולה ומחוספסת.
"קייל סיפר לי מה קרה בארוחת הערב, אני בטוח שאת יודעת שדברים כאלה קורים במשפחות הכי טובות," הוא התחיל לומר בחיוך. "הוא סיפר לי גם ששמך הוא קיאן, יש לך גם שם משפחה?" שאל.
חכחתי בגרוני פעם אחת כדי לוודא שקולי לא בוגד בי והתחלתי לומר, "למען האמת אני לא זוכרת את שם משפחתי, גם את שמי אינני זוכרת, ברברה היא זו שנתנה לי את השם קיאן. נראה לי שאני סובלת מאיזה מחלה של איבוד זיכרון או משהו, אני לא זוכרת דבר על עצמי." אמרתי ויישרתי את מבטי אל עיניו השחורות, מקווה שהוא יאמין לדבריי, למרות שהסיפור נישמע מופרח גם לאוזניי.
"אז זאת אומרת שאת גם לא זוכרת איך הרגעת ליער באותו הלילה, יקרה?" שאל, עיניו ממוקדות בעיניי, סורקות כול תנועה שלי ומרות שקולו נשאר רך.
"מצטערת, אדוני. אני רק זוכרת שהתהלכתי ביער, אנשים רדפו אחרי. אני זוכרת שהתחלתי לרוץ וברגע שהרגשתי שאני עומדת לקרוס ראיתי את האחוזה שלך כאילו משום מקום, בכוחות האחרונים שלי הגעתי עד הכניסה לאחוזה ואז איבדתי את ההכרה." המשכתי בנחישות.
"זה מאוד… מעניין." מלמל אדון אדמונס יותר לעצמו מאשר אליי וגירד את זקנו.
הוא כבר לא הביט בי אלה על נקודה בלתי מוגדרת בחלל מאחורי, ממש יכולתי לשמוע את גלגלי השיניים עובדים במוחו, הוא ניסה לשאול את עצמו האם הוא יכול לבטוח בי.
"כבר שמעתי על מיקרים דומים," הוא חזר למקד את מבטו בי לאחר זמן מה של שתיקה. "אני בטוח שזיכרונותייך ישובו אלייך בעוד מיספר ימים. עד אז תרגישי חופשייה להישאר כאן," הוא חייך אליי בעדיבות. "אבל ישנם מיספר חוקים שעלייך לצייט להם, חוקים שמטרתם העיקרית היא ההגנה עלייך." הוא התחיל להסביר ולאחר מיכן הסביר את החוקים.
הראשון, אסור לעזוב את את האחוזה אחרי השעה שש בערב, היער מסביבה מלא בחיות פרא שבטח לא הייתי רוצה להיתקל בהם.
השני, אין לעזוב את החדרים לאחר שעת כיבוי האורות. הבית מלא בנערים ונערות בלי קשר משפחתי ובגיל ההתבגרות ההורמונלי, כך שמומלץ לכולם להישאר בחדריהם בשעת כיבוי האורות כדי למנוע אי נעימויות.
השלישי, חובה להגיע לארוחת הצהריים, ארוחת הערב והבוקר הן ארוחות רשות.
וחוקים נוספים כמו זה שכל בן משפחה צריך לבצעה את המטלות שלו בזמן או כל מיני דברים כאלה.
לאחר שסיים את ההסבר שחרר אותי אדון אדמונס אל חדרי בברכת לילה טוב וחיוך חם.
יצאתי ממשרדו אל המסדרון וסגרתי את הדלת אחריי.
עוד אנחה נפלטה מפי, הרגשתי כל כך אבודה, ידעתי שמקומי הוא לא כאן, בבית היתומים הזה, עם אחים ואחיות שהם לא באמת אחיי, עם דמות הורית שהיא אדון אדמונס. ידעתי ששמי האמיתי הוא לא קיאן, למרות שחיבבתי אותו. אבל לא ידעתי מה הוא כן מקומי והתחושה הזו, כאילו זיכרונותיי נמצאים ממש מעבר לפינה, תסכלה אותי יותר מכל.
התחלתי ללכת לאיטי במסדרון, מועדת לחלוטין לשעת כיבוי האורות שהולכת ומתקרבת. לא רציתי לחזור לחדר האורחים השקט והבודד והחנוק. במקום זאת העדפתי להביט דרך החלון הארוך במסדרון, אל החצר האחורית שהייתה מוקפת כולה בחומת לבנים מגוננת מפני העולם האכזר. היא נראתה קסומה תחת שמיכת השלג, כאילו היא חלק מאגדה. עצים ושיחים דוממים תחת שיכבה של קרח ונוצצים באור הירח, הכל נראה ממש כמו חלום.
לפתע, בעודי שקועה בחלומות, מישהו ניתקע בי בחבטה והפיל אותי על השטיח.
לפני שהספקתי לומר משהו עיניי נתקעו בעיניו של אוסטין שסימן לי לשמור על שקט.
"את רוצה לעזור לנו, קיאן?" שאל בלחישה. פתאום הבחנתי באליס וקייל שעמדו מאחוריו.
"לעזור במה?" שאלתי, שומרת גם אני על נימה שקטה כמו שלו.
"אנחנו רעבים," ענתה אליס במקומו. "אז החלטתו לפרוץ למטבח." היא חייכה מאוזן לאוזן.