אפס-פרק חמישי^^

אפס-

פרק חמישי- "צרות בצרורות"

"אני פשוט לא יכולה למחוק מהראש שלי את המראה של הגופה שלה, משהו דקר אותה כמה פעמים אתם יודעים." אמרה קאיה ויכולתי לראות שצמרמורת חולפת בכל גופה.
"העניין הוא שלא היה לה אויבים בכלל, זאת אומרת היא הייתה ילדה חביבה כזו שכולם אוהבים, תמיד מחייבת והכל." אמר אוושן מהורהר.
זו הייתה שעת ערב מאוחרת, יום אחד לאחר המקרה. כול החבורה הוותיקה ישבה במועדון של השביעיסטים ודנה במקרה המוזר הזה.
"לפחות הלימודים של היום בוטלו." אמר יאן בגבות מורמות.
כולם ירו לעברו במטים קרים, איך לכל הרוחות הוא יכול לדבר ככה? משהי באמת מתה פה!
"אני רק אומר…" הוא מלמל וחבש במהירות את כובע הקפוצ'ון החום שלו על ראשו.
"בל מקרה זה ממש מפחיד, שמעתי את השוטרים מדברים, אין להם שום מוסג מה קרה למרות שהם בטוחים שמדובר ברוצח נראה שהוא עשה עבודה די מדויקת ולא השעיר שום רמז. " אמרה אוולין ומצחה התקמט מרוב מחשבות.
"אני באמת לא מבין למה המנהל משאיר אותנו כאן, כדי שימשיכו לרצוח תלמידים?" אמר אוון בבלבול. זה באמת לא היה הגיוני.
"זה לא שיש לנו לאן ללכת…" מלמל יאן, כובע הקפוצ'ון עדיין על ראשו ועיניו מושפלות. זכרתי במעורפל מה אלנה סיפרה לי עליו, ההורים העשירים שלו לא התייחסו עליו ולכן הוא התחיל לעשות שטויות, שטויות שהובילו אותו לכאן.
"זה לא משנה, יאן," אמר אוושן וישר את עיניו הירוקות אל יאן שישב בצידו השני של השולחן.
"אנחנו צריכים לעשות משהו, הגנה עצמית וכל זה. מה יקרה עם משהו מאיתנו ימות?!" הוא שאל בצורה רטורית וישר את עיניו החודרות אליי.
הבנתי את הרמז, הוא לא רוצה שאני או משהוא אחר מהחבורה נמות, או ליתר דיוק נירצח, אבל מה עושים?
"אני הולכת לדבר עם ליאו!" אמרתי בקול רם יותר מכפי שציפיתי. כולם הביטו בי, המבטים שלהם לא היו המומים או מופתעים, כלומר התפקיד שלי ליאו היה להקשיב לנו.
"בסדר, תגידי לו שכולנו מודאגים." אמר אוושן וחייך חיוך קטן.
הנהנתי פעם אחת קמתי על רגליי ויצאתי ממועדון השביעיסטים.

כשחלפתי על פני המסדרונות החשוכים למחצה בדרכו למשרדו של ליאו מחשבותיי התערבלו, מה היה קורה עם אני הייתי זו שמתה? מי היה מתאבל עליי? מה סבתא שלי ואחותי היו עושות לולא משהו כזה היה קורה?
סבר להניח שחבריי מאפס היו היחידים שהיו מתאבלים עליי, אני, אחותי, עדיין קטנה מיד בשביל לדעת מה עושים כשמשהו קרוב מת וסבתא שלא בדיוק מחבבת אותי, לא מספיק כדי להתאבל עליי בכל אופן. יכול להיות שגם ליאו היה מתאבל, אחרי הכל אנחנו מכירים כבר שלוש שנים, הוא תמיד היה… מתחשב ואכפתי כלפי יותר מכל אחד אחר.
כשעמדתי עול דלת הברזל הכבדה של משרדו נשמתי עמוק, ניסיתי נסיון כושל להרגן את מחשבותיי.
דפקתי על הדלת חלושות.
"יבוא." נשמע קולו המותש אך היציב של ליאו.
פתחתי את הדלת וצעדתי פנימה. בתוך המשרד ליאו היה שפוף מעל שולחנו והתעסק בכל מיני ניירות. הוא הרים את מבטו כשנכנסתי וחייך בעצב כאילו ידע בדיוק למה באתי.
התיישבתי על אחת משני הכיסאות שהיו מונחים בצד האחר של השולחן.
"הכל בסדר?" הוא שאל מתוך נימוס ושפשף את עיניו.
"כולם מודאגים בקשר לרוצח, ליאו, מה עושים?" שאלתי וניגשתי ישר לעניין.
ליאו שתק זמן מה, ממש יכולתי לשמוע את גלגלי השיניים עובדים במוחו, הוא חיפש אחר תשובה מספקת, משהו שיוכל להרגיע אותי ואת כולם.
"אני באמת לא יודע מה להגיד, אן." הוא אמר לבסוף.