אפס- פרק חמישי

פרק חמישי-

פריצה למטבח הייתה רעיון רגוע.
למרות התוכנית המתוחכמת של אוסטין, למרות העובדה שקייל הצליח לגנוב את המפתחות מאדון אדמונס בזמן שהוא ביקש ממנו לקרוא לי, למרות שאני ואליס עמדנו על המשמר.
למרות כל אלה, פריצה למטבח הייתה רעיון גרוע.
"זה לא אמור להיות קשה מיני," התחיל אוסטין להסביר לי ברגע שעזר לי לקום מהרצפה במסדרון וארבעתנו עשינו את דרכינו בשקט אל המטבח. "מרטה, הטבחית, נועלת את דלת חדר האוכל בכל ערב אחרי שהיא מסיימת להדיח את הכלים יחד עם הטורן היומי. אחרי שהיא מסיימת היא משאירה את המפתחות במשרדו של אדון אדמונס והולכת לחדרה שנמצא בקומה השנייה של המבנה."
"את המפתחות לחדר האוכל כבר הצלחתי להשיג," חייך קייל בגאה. "ככה שהחלק הזה מאחורינו."
"נכון. עכשיו נוכל להתגנב למטבח שנמצא מאחורי חדר האוכל ולאכול כמה מה שנמצא במקרר ובארונות. החלק הטריקי הוא להתגנב בחזרה לחדרים בגלל שבחצות, עוד שעתיים מעכשיו," אוסטין בדר בשעון היד השחור שלו וחזר להביט בי לאחר מכן. "משום שבחצות אדון אדמונס עושה סיורים בחדרים כדי לוודא שכולם ישנים. המיטות שלנו מסודרות כך שזה נראה כאילו אנחנו ישנים בהם אבל בקשר עלייך… זה קצת משבש את התוכנית."
"אני מקווה בשבילך שלא יתפסו אותו, בשר טרי." קולה של אליס היה נוקב ונורה עליי כמו כדור מרובה. עיניה, שכעת שמתי לב שהיו ירוקות וקטנות בעלות קו מתער עבה מסביב לאישונה הירוק, הביטו בי במבט נוקשה. לא תיארתי אותה בתור משהי כזו כשראיתי אותה לראשונה בחדר האוכל, גם לא קודם לכן כשנתקלתי בשלושתם במסדרון.
אנחה נפלטה מפי אך לא אמרתי דבר, אותה תחושת בטן קבוע שעזרה לי מאז שאני זוכרת את עצמי אמרה לי שאין טעם להתווכח עם משהו וותיק ממני, כאילו אני יודעת להתנהג במקומות חדשים או משהו.
בלי כל קשה לתחושה ולדבריה של אליס הרגשתי מוזר עם כל הסיטואציה, כאילו כבר חוויתי חוויה דומה, כמו דה ז'ה וו.
"מספיק, אליס, קיאן איתנו עכשיו וזהו." אמר אוסטין ברגע שהגענו אל דלת חדר האוכל הסגורה.
אליס גילגלה את עיניה אך לא אמרה דבר והתכופפה פתאום ללטף גוש אפור לרגליה שהשמיע גרגור מסופק.
"ניראה שבשר טרי היא לא היחידה שהצטרפה למבצע "רעב" שלנו. מה, ג'ו?" היא שאלה את הגוש האפור שהתברר כחתול אפור וזקן.
בזמן הזה קייל ואוסטין התעסקו עם המנעול והמפתח. התפקיד שלי המבצע "רעב" היה להשגיח מסביב ולראות עם משהו מתקרב, מה שהיה די קשה לאור העובדה שהנורות החלושות במסדרון הוחלשו עוד יותר והעובדה ששטיח כיסה את הרצפה לכן לא יכולתי לשמוע עם משהו מתקרב.
לאחר כמה דקות מורטות עצבים הדלת נפתחה בקול נקישה קטן. "מזל שלא שברת את המפתח בתוך הדלת, טמבל." פלט קייל לאוסטין, אבל יכולתי לראות בגלוי את ההקלה על פניו ברגע שנכנסנו לחדר האוכל וסגרנו את הדלת אחרינו.
"סתם מתוך סקרנות," שאלתי את אוסטין, שהיה היחיד בערך שיכולתי לשוחח איתו בלי שיקרה לי בשמות או ישנא אותי מיד. "מה יקרה עם יתפסו אותנו?" אוסטין הדליק את האור בחדר האוכל וקייל ואליס פתחו את הדלת שהובילה אל המטבח.
"ברוב הזמן אדון אדמונס הוא לא טיפוס של עונשים, הוא מאמין שזה לא משהו שתורם לדבר. אבל חוק כיבוי האורות הוא אחד היחידים שנענשים בהפרה עליהם," הוא נכנס למטבח כשאני בעקבותיו ולקח פחית שתייה מהמקרר. לקחתי אחת גם אני והמשכתי להאזין לו. "עדיף לנו שלא נתפס." יכולתי לראות על פי הבעת פניו שהוא התכוון לומר משהו אחר אך לבסוף בחר לשנות את דעתו.
ניסיתי לחשוב על אדון אדמונס בתור בחור רע שנותן עונשים ומפחיד בני נוער תמימים אבל זה פשוט לא נראה נכון, מההכרות הקצרה איתו ידעתי שהוא פשוט לא טיפוס כזה.
בזמן שחלף קייל ואליס ולא הספיקו לצחקק ולרוץ ברחבי המטבח, בעוד אוסטין מנסה להשתיק אותם בטענה שהם יגרמו לכך שניתפס, אני ישבתי על משטח שיש סמוך לכיור, זללתי צ'יפס משקית גדולה וחשבתי כמה ניפלא היה יכול להיות חלק מהם, הם אומנם לא משפחה בצורה ביולוגית אבל פתאום התחלתי להבין את מה שטין טין ומר אדמונס אמרו, הם באמת משפחה גדולה ומאושרת גם בלי קשר דם.
כל השמחה של הרבעתנו נקטעה בבת אחת בקול נקישות חזקות על דלת המטבח. בבת אחת אליס, וקייל הפסיקו ורוץ, אוסטין נעמד זקוף כמו מנהיג טבעי, מוכן לתקוף את מי שמאיים על חייליו. ליבי צנח בקרבי ולא הייתי זקוקה לתחושת הבטן שלי כדי להבין שאכלנו אותה בגדול.
"תפתחו את הדלת," זה היה קולו של אדון אדמונס והוא לא נישמע מרוצה. "אני יודע שאתם שם, ילדים."
אוסטין היה זה שהתקרב אל הדלת, הוא סובב את המפתח שהיה תקוע במנעול ופתח אותה.
בחוץ עמד אדון אדמונס, לבוש בחלוק ישן בצבע חום דהויי. פניו, כמו קולו הביאו את חוסר שביעות הרצון שחש כרגע בגלל התנהגויותינו.
בזה אחר זה פנינו לעמוד ליד אוסטין, כדי להתייצב מול העונש הנורא שאנחנו עתידים לקבל.
"אליס, את מכולם אמורה לדעת שהחוק הזה באופן ספציפי וכן שאר החוקים אמורים להגן עליכם." הוא פתח את דבריו בנזיפה על אליס, שעמדה מימינו של אוסטין. יכולתי לראות את תגובתה לדבריו, היה נראה כאילו הם צלבו בה, היא לא רצתה לאכזב אותו אך זה מה שקרה ופניה הביטו חרטה עמוקה.
"ואתם אוסטין, קייל. באמת ציפיתי ליותר משניכם בעיקר אחרי מה שקרה בערוכת הערב." פניו של אוסטין נראו זהות לאלה של אליס, מביאות חרטה ומעט יאוש. היחיד שנראה במצב הטוב ביותר בסיטואציה היה קייל, הוא לא אמר דבר אך יכולתי לראות שהוא לא מסכים עם דבריו של אדון אדמונס. בדיוק ברגע שהתחלתי לחשוש שהולך להתפתח מאבק קולני בין השניים דבריו של אדון אדמונס הופנו עליי.
"ואת, קיאן. זה שאת חדשה לא מקנה לך הקלות מיוחדות בקשר לחוקים של המקום, אני מצטער אבל עונשכם על יציאה מהחדרים אחרי שעת כיבואי האורות ופריצה למטבח הו-"
כאילו על פי סימן קטע את דבריו משב רוח קר שחדר דרך דלת הכניסה הראשות שניצבה בסמוך לכניסה לחדר האוכל.
כולם הפנו את מבטיהם בבת אחת אל הדלת כאשר בפתח ניצב אדם מבוגר, בסביבות גיל החמישים לחייב, עמידתו הייתה כפופה והוא נעל מגפיים שחורים, אבל זה כל מה שיכולתי לראות מהמקום שבו עמדתי ובגלל החשכה ששררה במסדרון.
"הכל בסדר, גידעון?" שאל אדון אדמונס את האדם שעמד בפתח.
"לא, אדוני. זה קרה פעם נוספת," רק באותו הרגה הבחני בגוף חסר החיים שהיה מוטל לצידו של גידעון. "מצאנו עוד נער חסר הכרה מחוץ לאחוזה."