אפס- פרק הבכורה!

פרק ראשון-

כל האורות בעולם היו מכוונים אליי ברגע שפקחתי את עיניי לחריצים קטנים, או לפחות זו הייתה התחושה.
האור שסינוור אותי היה מלווה בחום רך שעטף אותי, משהו חמים ונעים ומעט כבד.
ריח קליל של חומריי ניקוי ונוזל לחיטוי ידיים עמד באוויר ועקצץ באפי עד שכמעט התעטשתי, אבל לא יכולתי לעשות זאת, לא יכולתי להשמיע כל רעש משום שעדיין הרגשתי שאיני מוגנת, איפה שאני לא נמצאת, האנשים שלא נמצאים סביבי ומשמיעים רחשים ולחשושים, אני לא יודעת אם הם מהווים עבורי סכנה. לכן המשכתי לנשום נשימות שטוחות, כאילו רגועות, מאזינה בריכוז למתרחש סביבי.
"עברו כבר יומיים. אמרתי לך, אדוני, בדקנו את הסביבה, אין שם אף אחד." קול של בחורה אמר, הייתה סערה בקולה.
"אבל היא עדיין ישנה, אי אפשר להעיר אותה בכוח." קול מבוגר הרבה יותר ומחוספס הרבה יותר השיב לה.
הנחתי שהם מדברים עליי, מה שהוביל אותי לשני מסקנות. הראשונה, אני ישנה כבר יומיים. השנייה היא שהאנשים שרדפו אחריי כבר אינם.
זה סימן טוב.
ניסיתי לחשוב על מה שקרה באותו הלילה, הייתי ביער מושלג, הכל היה שקט ולבן ומושלם. ואז משום מקום הצעדים האלה הגיעו, עשרות צעדים של עשרות אנשים…
כאב ראש חד, כאילו חצה את הרקות שלי לשניים. אני לא יודעת מי אני, לא יודעת מאיפה באתי, איך הגעתי ליער ומה בכלל שמי.
פרץ של דמעות איים לפרוץ מעיניי אך צפצוף פתאומי קטע אותו והבהיל אותי עד מוות.
"פעימות הלב שלה," קולה של הבחורה נשמע מופתע מעט. "היא מתעוררת."
לפתע האור המסנוור כבה בבת אחת ובמקומו הודלקה נורת ניאון רגילה במקום כל שהוא בחדר.
הרגשתי הקלה לנוכח העלמתו של האור המסנוור, מעט יותר בטוחה והסכמתי לעצמי לפקוח את עיניי.
סבך חום של תלתלים קיבל את פניי וגרם לי להשתנק בבהלה.
"הכל בסדר, תינוקת שלי, את בין חברים." חייכה הבחורה בעלת התלתלים החומים והסבוכים. עורה היה כהה ועיניה זהות לצבע שיערה, היא חייכה עליי בחביבות מלמעלה.
"תני לה קצת אוויר, ברברה." אמר הקול המחוספס ממקום כל שהוא בסביבה.
הפניתי את ראשי אל מקור הקול כשמולי ניצב האדם הגבוה בעולם. הוא היה לפחות בגובה של שני מטרים, גופו היה מוצק אך לא שרירי והוא לבש חליפה מחויטת. השיער שעל ראשו היה בעבר שחור אך קצוות רבות ממנו כבר הפכו ללבנות וזקן קטן ולבן עיטר את סנטרו. אך מה שמשך את תשומת ליבי היה עיניו, על הרקע הלבן של עורו ושערו הן נראו שחורות וכל כך עמוקות, חדות כאילו דבר לא יכול לחמוק מהם.
"שלום לך, יקירה. כמו שברברה הספיקה לציין בפנייך את נמצאת בין חברים." הוא חייך ובמקומות על פניו שבו לא צמח שיער יכולתי לראות קמטיי צחוק.
"איפה… איפה אני נמצאת?" שאלתי מטשטשת, אם כי מלבד כאב ראש, אובדן זיכרון וחרדה קלה הנחתי שאין לי בעיה רפואית אחרת.
"את נמצאת בביתנו." ענה האיש וחייך אל עבר ברברה כאילו הוא מדבר עליה.
מחשבותיי נדדו אל האחוזה הגדולה שראיתי שנייה לפני שקרסתי אל השלג, נראה לי קצת בודד ששני אנשים גרים בה לבד.
"האמת היא שזה בית יתומים, אבל אדון אדמונס אוהב לחשוב על כולנו בתור משפחה אחת גדולה ומאושרת." חייכה ברברה באושר אל מי שהיה ככול הנראה אדון אדמונס שהשיב לה חיוך מרוצה.
"הייתי רוצה לשאול אותך איך הגעת לפתח ביתינו בלילה המושלג ההוא ומי את אבל נראה לי שאת מותשת, יקרה. אז תלכי יחד עם ברברה אל חדר האוכל ואנחנו נשוחח אחרי ארוחת הערב," הוא חייך עליי חיוך נעים. "את מסוגלת לעמוד על הרגליים?" שאל.
"א- אני חושבת שכן." מלמלתי, הרמתי מעליי את שמיכת הפוך שנחה עליי בחמימות וקמתי מהמיטה עליה שכבתי. הבחנתי שרגליי היו יחפות ומגפיי נחו בפינת החדר.
כאשר רגליי נגעו ברצפה הקרירה הרגשתי טוב יותר, ערנית יותר. "נראה לי שאני אסתדר." אמרתי וניסיתי לחייך.
"מצוין!" קראה ברברה והמתינה עד נעלתי מחדש את מגפיי. יחד יצאנו מהחדר שבו שהיתי עד כה למסדרון רועש במיוחד שמוביל אל הלא נודע.